ב־27 באוקטובר 2025 חתמו בריטניה וטורקיה על אחת העסקאות הביטחוניות הגדולות באירופה בעשור האחרון: רכישת עשרים מטוסי Eurofighter Typhoon בהיקף של כשמונה מיליארד ליש"ט (כ־10.7 מיליארד דולר). על פניו מדובר בעסקת נשק, אך למעשה זהו מהלך מדיני ואזורי רחב בהרבה.
היחסים הביטחוניים בין לונדון לאנקרה אינם חדשים: בעשור האחרון נבנתה ביניהן רשת ענפה של שיתופי פעולה כלכליים, תעשייתיים וצבאיים, ששיאה בעסקה הנוכחית. על פי נתוני הארגון הבריטי Campaign Against Arms Trade) CAAT), מאז 2013 אישרה בריטניה יצוא ביטחוני לטורקיה בלמעלה משני מיליארד ליש"ט, וכבר בשנת 2017 חתמה חברת BAE Systems הבריטית על הסכם עם התעשייה האווירית הטורקית (TAI) לפיתוח מטוס הקרב המקומי KAAN, פרויקט הדגל של טורקיה לעצמאות ביטחונית.
בשנת 2021 נכנס לתוקף הסכם הסחר החופשי בין המדינות, שהעמיק את שיתוף הפעולה הכלכלי לאחר הברקזיט. אומנם ב־2019 הוטלו מגבלות על יצוא ביטחוני בעקבות המבצע הטורקי בצפון סוריה, אך ב־2022 הן הוסרו לחלוטין – מה שסימן את ההתקרבות המחודשת.
העסקה הנוכחית אם כן אינה קפיצה מפתיעה אלא חוליה בתהליך מתמשך של שזירת אינטרסים הדדיים כלכליים, ביטחוניים ודיפלומטיים בין שתי המדינות. בעידן אזורי רווי מתחים ואי־ודאות, שבו ההתחזקות הצבאית של טורקיה והתרחבות השפעתה המדינית מעוררות דאגה בקרב שכנותיה, חשוב להבין את הרקע הרחב יותר לתהליך הזה – את הסיבות, התפיסות והגורמים שעמדו מאחוריו.
צמיחתה של תעשיית הביטחון הטורקית היא מהלך ארוך שנים, ששורשיו קודמים לשלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן ולעליית מפלגת הצדק והפיתוח. אישה א.א. אוזר (Ayşe İ. A. Özer) שחקרה את עלייתה של תעשיית הביטחון הטורקית, מצביעה על כך שמקורה של התעצמותה הצבאית של טורקיה נעוץ בשורה של משברים ביחסי טורקיה עם המערב. ראשיתם במשבר קפריסין של 1974, שהוביל להטלת אמברגו נשק אמריקאי וחשף את תלותה של אנקרה בציוד צבאי זר.
מכאן נולד השיח הפנימי של "לייצר במקום לרכוש" – שיח שהפך את תעשיית הביטחון לפרויקט לאומי שמטרתו הפחתת תלות ויצירת ביטחון עצמי טכנולוגי
לטענתה של אוזר, תקופה זו סימנה את הרגע שבו הבינה טורקיה כי ביטחונה הלאומי אינו יכול להישען על רכש זר בלבד, וכי עליה לפתח תעשייה מקומית שתבטיח את ריבונותה המדינית. על כן בשלהי שנות השבעים ובשנות השמונים הוקמו חברות ביטחוניות כמו ASELSAN ו־TÜBİTAK, שסימנו את ראשית הדרך לעצמאות טכנולוגית וליכולת ייצור מקומית.
במהלך שנות התשעים, בתום המלחמה הקרה, התחזקה בטורקיה ההבנה הזו לכדי דוקטרינה ביטחונית מגובשת. מעמדה כחיץ בין נאט"ו לברית המועצות נחלש, התמיכה הצבאית האמריקאית הצטמצמה, והאתגרים הביטחוניים – מלחמות עיראק, טרור ה־PKK והחשדנות האירופית – יצרו תחושת "בדידות אסטרטגית" במדינה.
בשנים אלה גבר התסכול מהתלות במערב: אנקרה ראתה את עצמה תורמת לביטחון הברית, אך לא מקבלת יחס נאות בתמורה; היא קבלה על כך שנמנעת ממנה גישה לטכנולוגיה מתקדמת, שהיא נתקלת בהגבלות או בעיכובים בכל עסקת נשק משמעותית, ועל כך שהיא סופגת ביקורת מתמשכת על דמוקרטיה וזכויות אדם.
מכאן נולד השיח הפנימי של "לייצר במקום לרכוש" – שיח שהפך את תעשיית הביטחון לפרויקט לאומי שמטרתו הפחתת תלות ויצירת ביטחון עצמי טכנולוגי. בשלב זה חיפשה טורקיה שותפות אזוריות שיאפשרו לה לרכוש ידע ולהתקדם טכנולוגית. בשנות התשעים היא יצרה שיתופי פעולה עם מדינות מתקדמות טכנולוגית – ובהן ישראל – ששימשו שלב ביניים בדרך לפיתוח עצמי.
בריתות אלה העניקו לאנקרה ניסיון מעשי בתקשוב, בלוחמה אלקטרונית ובמודרניזציה של מערכות טיסה, וניסיון זה עתיד היה להזין את המהפכה הביטחונית של העשורים הבאים.
עליית מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) לשלטון ב־2002 והעשור הראשון של המאה ה־21 העניקו לדוקטרינה של העצמאות הביטחונית בסיס אידאולוגי וכלכלי גם יחד. המפלגה ביקשה למצב את טורקיה כמעצמה אזורית עצמאית, ואימצה את התעשייה הצבאית כסמל לריבונות וכמנוע צמיחה לאומי.
עצמאות זו הובילה את טורקיה לנוע בין וושינגטון, מוסקבה ולונדון, לבחור שותפים על פי אינטרסים משתנים ולא על פי נאמנות גושית, תפיסה אשר באה לידי ביטוי גם בגיבוש הזהות הלאומית החדשה
במסגרת תוכנית "Vision 2023" הוגדרו יעדים שאפתניים: פיתוח עצמי של מערכות נשק מרכזיות, הפחתת התלות ביבוא נשק מערבי והפיכת טורקיה ליצואנית נשק מובילה. פרויקטים כמו Bayraktar ו־Anka, תוכנית הספינות Milgem והטנק Altay, פותחו לצד שיתופי פעולה אסטרטגיים – ובהם ההסכם עם BAE Systems הבריטית לפיתוח מטוס הקרב KAAN.
בעשור זה חלה תמורה כפולה: מצד אחד – ביסוס היכולת הטכנולוגית, ומצד שני – שינוי תפיסתי ביחסי החוץ. טורקיה עברה מתלות במערב למדיניות של גיוון שותפים וניהול מדיניות חוץ עצמאית שאינה כפופה לקונצנזוס מערבי. עצמאות זו הובילה אותה לנוע בין וושינגטון, מוסקבה ולונדון, לבחור שותפים על פי אינטרסים משתנים ולא על פי נאמנות גושית, תפיסה אשר באה לידי ביטוי גם בגיבוש הזהות הלאומית החדשה – מדינה מוסלמית, תעשייתית וריבונית, המסוגלת לשבת סביב שולחן ההחלטות הגלובלי כשווה בין שווים.
הוצאתה של טורקיה מתוכנית F-35 הייתה רגע משברי ומכונן ביחסיה עם המערב. ההחלטה האמריקאית, שנתפסה באנקרה כענישה על מדיניותה העצמאית, חיזקה דווקא את התפיסה שעל טורקיה לבסס את ביטחונה על יכולותיה שלה ולא על אמון בבעלות בריתה. מאז הוגבר בפועל מרוץ החימוש שלה מתוך ניסיון לשמר את עצמאותה המדינית – מרוץ שנבע מהיחסים המשבריים עם המערב, כמו גם ממרוץ חימוש אזורי.
דומה שעסקת המטוסים הנוכחית מבקשת לתקן וללכת בנתיב דיפלומטי אחר: מצד אחד בריטניה מאפשרת לנאט"ו לשמר את טורקיה בתוך המערכת מבלי לעורר עימות חדש, ומצד שני טורקיה מצידה מנצלת את העסקה כדי לעגן את מעמדה כשותפה נחוצה אך בלתי־תלויה. צעד המבקש לשמור על יחסים של תלות, אינטרסים וניסיון מתמיד לשמור על איזון, שלעיתים מושג רק כאשר לכולם עוד יש מה להפסיד.
