"ניצחון… מטרתו לכפות רגש של תבוסה אצל העזתים,
ממנהיג חמאס עד מטאטא הרחוב הנמוך ביותר". (דניאל פייפס, 2019)
דומה כי ככל שהמלחמה ברצועת עזה נמשכת מבלי שהושגה אף לא אחת ממטרותיה המוצהרות (הכרעת חמאס ושחרור החטופים), כך גובר הצורך של נתניהו ושל שותפיו לממשלת הימין להצהיר שוב ושוב על כוונתם להשיג "ניצחון מוחלט" על חמאס כמטרת־על של המלחמה ואף להבטיח פעם אחר פעם שישראל נמצאת אך "כפסע" מהשגתו.
מלכתחילה לא הייתה סיסמת ה"ניצחון" של נתניהו יותר מהבטחה שנועדה להקנות לו לגיטימציה לאחר האסון הנורא של 7 באוקטובר, שהוא נשא באחריות עליונה לעצם התרחשותו. בד בבד, אומצה גם הסיסמה "ביחד ננצח", שביקשה לאחד את הציבור הישראלי מאחורי הממשלה תוך הדחקת כישלונה הצורב.
אף שלא ברור איך השותפים בקואליציה מבינים את מהותו של אותו "ניצחון" (חיסול פיזי של הכוח הלוחם של חמאס? פירוק חמאס מנשקו והצבת שלטון חלופי במקומו? כיבוש הרצועה וגירוש/הגירה מרצון של תושביה? שליטה צבאית קבועה וחידוש ההתיישבות היהודית ברצועה? הפיכת הרצועה ל"ריביירה" על פי חזון טראמפ?), סיסמה זו זוכה לתמיכה רחבה בחוגי הימין, ובעיקר מאלה המזוהים עם הציונות הדתית-משיחית.
האחרונים נושאים את עיניהם ל"ניצחון" שמשמעותו חורגת בהרבה מחיסול יכולותיו הצבאיות והמנהליות של חמאס ומשחרור החטופים.
האינתיפאדה השנייה, שפיגועי ההתאבדות הרצחניים שבוצעו במהלכה גרמו לדמורליזציה בציבור הישראלי, הזריקה ממד של מיידיות והכרח לתביעה לאמץ גישה של הכרעה כלפי האלימות הפלסטינית
שורשיו וגלגוליו של המושג "ניצחון"
מאז האינתיפאדה הראשונה טיפחו חוגי הימין האידאולוגי-מתנחלי בישראל את הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". הסיסמה ביטאה תסכול לנוכח עכבותיה הבין־לאומיות של הממשלה ודבקותה בדימוי המוסרי של צה"ל, שכפו ריסון של השימוש בכוח לשם דיכוי ההתקוממות הפלסטינית, גם כשלבשה אופי אלים יותר ויותר.
אבל במובנה העמוק, ביטאה סיסמה זו דאגה מפני הסכנה שממשלת האחדות הלאומית תבחר בפתרון פוליטי במקום בשימוש בכוח לדיכוי האינתיפאדה, פתרון שיהיה כרוך בוויתור טריטוריאלי המנוגד לחזון ארץ ישראל השלמה. חשש זה קיבל אישור לכאורה מהצהרתו של הרמטכ"ל דאז דן שומרון, שההתקוממות הפלסטינית היא תופעה פוליטית במהותה, וכי יש לטפל בה באמצעים מדיניים.
האינתיפאדה השנייה, שפיגועי ההתאבדות הרצחניים שבוצעו במהלכה גרמו לדמורליזציה בציבור הישראלי, הזריקה ממד של מיידיות והכרח לתביעה לאמץ גישה של הכרעה כלפי האלימות הפלסטינית, והפעם עמדו מאחוריה ראש הממשלה אריאל שרון והדרג הצבאי הבכיר.
יישומה של גישה זו בא לידי ביטוי מלא במבצע "חומת מגן" (מרס 2002) שבמהלכו כבש צה"ל מחדש את הגדה המערבית, הרס את מוסדות הביטחון ואת המנהל האזרחי של הרשות הפלסטינית, תוך התעלמות מהדין הבין־לאומי, מהסכמים חתומים עם אש"ף ומהמחאה והביקורת החריפה מצד הקהילייה הבין־לאומית. השינוי בגישת הממשלה בכיוון הכרעה השתקף גם בהרס המסיבי של מטה הרשות הפלסטינית ברמאללה ובבידודו של ערפאת בחלק מזערי ממנו וכן בחיסולים ממוקדים של בכירי חמאס בעזה – כל אלה במאמץ להכריח את הפלסטינים להפסיק את האלימות ולהרתיעם מפני התקפות נוספות.
ישראל אכן הצליחה לצמצם במידה ניכרת את היקף הטרור הפלסטיני, בין השאר בעזרת בניית חומת הפרדה לאורך חלק ניכר מהגבול בין ישראל לגדה המערבית, העמקת ההפרדה בינה לבין רצועת עזה וחידוש התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית (רש"פ) לאחר מותו של ערפאת בנובמבר 2004.
הכמיהה לשחזור "ניצחונות" העבר מול צבאות ערב היא חסרת יסוד, שכן אפילו הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים לא הביא אף מדינה ערבית להניף דגל לבן ולסיים את הסכסוך עם ישראל
עם זאת, ישראל לא הצליחה לחסל את הדחף של פלסטינים להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל בגדה המערבית ובישראל, שהתעצם עם הזמן והגיע לשיאו בשנה שקדמה למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 חרף התיאום הביטחוני בין הרשות הפלסטינית וישראל. לעומת זאת, ישראל נמנעה ממהלך דומה ברצועת עזה, מה שהותיר את יכולותיו הצבאיות של הארגון בעינן חרף החיסולים הממוקדים של רבים ממנהיגיו במהלך 2004.
ה"התנתקות" הישראלית החד־צדדית מהרצועה בקיץ 2005 העצימה את מעמדו של חמאס, שנתפס כמי שאילץ את ישראל להסתלק מרצועת עזה, ואפשרה לו להגדיל בהתמדה את יכולותיו הצבאיות כמעט באין מפריע. הדבר השתקף בגידול התדיר של האיכות והטווח של הרקטות ששיגרו חמאס והג'יהאד האסלאמי, שב־2021 הגיעו לגוש דן ולמבואות ירושלים.
הדימוי של כישלון במלחמת לבנון השנייה נגד חזבאללה וסבבי העימותים הצבאיים עם חמאס מאז חטיפת החייל גלעד שליט ביוני 2006 והשתלטות חמאס על הרצועה שנה לאחר מכן, עוררו מחדש את הדיון הציבורי בין תומכי ה"הכרעה" באמצעות שימוש בלתי־מוגבל בכוח הצבאי שבידי ישראל ל"חיסול תשתיות הטרור" ברצועת עזה, לבין אלה שנרתעו מהמחיר שיתבע מהלך כזה מישראל בהיקף האבדות הצפוי בחיילי צה"ל ובנפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית.
בין הקוראים להכרעה היו מי שהצביעו על הפיקוד הבכיר של צה"ל כאחראים לאימוץ גישה נעדרת החלטיות, תוך שהם מזכירים את ההצלחות שנחל צה"ל בעבר במלחמות עם צבאות ערביים.
אולם הכמיהה לשחזור "ניצחונות" העבר מול צבאות ערב היא חסרת יסוד, שכן אפילו הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים לא הביא אף מדינה ערבית להניף דגל לבן ולסיים את הסכסוך עם ישראל. להפך, התבוסה הצורבת דחפה את מצרים ואת סוריה ליזום את מלחמת יום הכיפורים, שתבעה מישראל מחיר דמים כבד, והותירה אחריה טראומה של הפתעה אסטרטגית מרה שטפחה על פני הרהב שגילתה הצמרת המדינית והביטחונית לאפשרות של מלחמה ערבית יזומה ומתואמת נגדה.
רק אחרי שהתאזן מעט "החשבון" בין ישראל למצרים, הייתה ישראל נכונה להיכנס לתהליך דיפלומטי ששיאו בחתימת הסכם שלום עם ישראל. אכן, בכל סכסוך בין־לאומי "ניצחון" צבאי, כל שכן "ניצחון מוחלט", הוא מתכונת להמשך האיבה בין הצדדים הלוחמים ואף להחרפתה.
מתוך שיקול אידאולוגי קצר ראות נקט נתניהו גישה מקיאווליסטית מעוותת שטיפחה את האויב המושבע והמסוכן ביותר של ישראל
מ"כיסוח דשא" למבוי סתום
בהעדר נכונות לשלם את המחיר של מלחמת הכרעה נגד חמאס, אימצה ממשלת אולמרט ואחריו ממשלת נתניהו את גישת "כיסוח הדשא", קרי פעולה מוגבלת שניתן לחזור עליה מדי פעם ובהתאם לצורך, ובין לבין לאפשר הפסקות אש מלוות בהקלות בסגר על הרצועה כגון הרחבת שטח הדיג המותר והגדלת היקף העובדים בישראל.
מדיניות זו שזכתה לכינויים "הסדרה" ו"הכלה" ביטאה הבנה גם בין אלה שדגלו במהלך מקיף לחיסול חמאס והג'יהאד האסלאמי, שלאחר "חיסול תשתיות הטרור" תעמוד ישראל בפני דילמה: בהעדר עניין לחזור ולנהל את חיי הפלסטינים ברצועה, איזו חלופה תימצא לחמאס? דילמה זו המחישה יותר מכול את המבוי הסתום באשר לרצועת עזה שישראל עומדת בפניו מאז 2007.
מאז חזר נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, נוספה למשוואת היחסים המעורערת בין ישראל לחמאס מדיניות בלתי־רשמית שחתרה לחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית כדי להימנע מניהול משא ומתן עם הרש"פ בטענה שהיא מייצגת רק מחצית מהאוכלוסייה הפלסטינית. כך, מתוך שיקול אידאולוגי קצר ראות נקט נתניהו גישה מקיאווליסטית מעוותת שטיפחה את האויב המושבע והמסוכן ביותר של ישראל.
מדיניות זו קיבלה בין השאר ביטוי בסירובו של נתניהו במשך שנים לאשר הצעות לחיסול ממוקד של מנהיגי חמאס ברצועה, ומאז 2018 מתבטאת בעידוד של הזרמת מאות מיליוני דולרים בשנה מקטר לרצועת עזה, לכאורה כדי לסייע לכלכלת הרצועה תוך התעלמות מניצול חלק מכספים אלה לחיזוק יכולותיו הצבאיות והמנהליות של חמאס. מדיניות זו לא ריסנה ולא מנעה מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי לבצע מטחי ירי של רקטות לעבר ישראל מדי פעם, וכפי שהתברר בדיעבד, אפשרה להם להתכונן למתקפת 7 באוקטובר.
עם מינויו ב־2018 הצהיר הרמטכ"ל אביב כוכבי על כוונתו לשנות את גישתה של ישראל כלפי חזבאללה וחמאס ולאמץ תפיסה של הכרעה באמצעות צבא "קטלני". אלה ששיבחו את גישתו החדשה של הרמטכ"ל הדגישו את הצורך בה בטענה שצה"ל לא הצליח להנחית מכה ניצחת על אף אויב שאיתו התעמת בעשורים האחרונים, קרי עם ארגונים לא־מדינתיים הפועלים בתוך אוכלוסייה אזרחית.
המהומות שפרצו בערים המעורבות בישראל ב-2021 היו אירוע חסר תקדים שהמחיש את שבריריות היחסים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל ואת הזיקה בין אזרחי ישראל הערבים לאחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה
כך, בעוד הפיקוד הבכיר של צה"ל בעבר ראה בפעולה צבאית אמצעי להשגת יעדים מדיניים, התבססה הגישה החדשה על הרג מסיבי של לוחמים פלסטינים כמפתח להשגת "ניצחון". ובעוד הרמטכ"ל משה יעלון עמד במהלך האינתיפאדה השנייה על הצורך ב"צריבת התודעה הפלסטינית" באמצעות קטל נרחב בקרבם, לכאורה כצעד מוקדם לקראת הגעה להסכם איתם, חתר הרמטכ"ל כוכבי להכרעה צבאית ול"ניצחון" על האויב כגישה עדיפה על פני הרתעה.
סבבי הלחימה בין ישראל לחמאס מאז השתלט האחרון על הרצועה ב־2007 אכן השיגו לא יותר מאשר הסכמי רגיעה זמניים שחמאס ניצל להתעצמות צבאית מתמדת ולאגירת עשרות אלפי רקטות, חלקן בעלות טווח מוגדל שכלל את גוש דן ולמעשה את רוב תושבי מדינת ישראל.
תחושת הביטחון שהעניקה התעצמות זו השתקפה היטב בטון מאיים כלפי ישראל מצד מנהיגי חמאס, שבמאי 2021 הציבו אולטימטום בפני ישראל להימנע מפגיעה בקדושת אל־אקצא, ומשלא נענו מימשו אותו בירי טילים למבואות ירושלים. המהומות שפרצו בערים המעורבות בישראל במהלך חילופי המהלומות בין ישראל וחמאס היו אירוע חסר תקדים שהמחיש את שבריריות היחסים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל ואת הזיקה בין אזרחי ישראל הערבים לאחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה.
למרות הצהרות הרהב של נתניהו על מכה ניצחת שחמאס ספג כביכול בעימות זה, חמאס פירש אותו כניצחון מבחינתו. במבט לאחור, משבר מאי 2021 הדגיש את האשליה של ניצחון ישראלי שיושג על ידי כוח ועוד כוח. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר המחישה את ההשלכות הרות האסון של מדיניות שביסודה עמדה ההנחה שהקיפאון הדיפלומטי בסכסוך הישראלי-פלסטיני יוכל להימשך בלא הגבלת זמן.
יתר על כן, מאז 2021 נולדה ההנחה המוטעית, שלה היו שותפים נתניהו וחלק מארגוני המודיעין, שלפיה חמאס "מורתע" מפני עימות עם ישראל, ועניינו העיקרי הוא שיפור כלכלת הרצועה.
מטרתה של תוכנית הניצחון היא "להביא את הפלסטינים לקבל את התבוסה, לזנוח את המטרה של חיסול המדינה היהודית ולוותר על סרבנותם כלפי ישראל כמדינה יהודית"
ניצחון על פי דניאל פייפס
הרעיון להשגת "ניצחון" כנוסחת קסם לחיסול כל גילויי האלימות נגד ישראל מצד אויביה הפלסטיניים והאסלאמיסטיים זכה לתמיכתו של "פורום המזרח התיכון" (פמ"ת), מכון חשיבה ימני בפילדלפיה שהוקם בידי דניאל פייפס, חוקר ופרשן יהודי של ענייני המזרח התיכון, שבמוקד פעילותו קידום סדר יום לאומני לישראל ומאבק בפעילותם של יחידים ושל ארגונים אסלאמיסטיים בארה"ב.
ביוני 2019 השיק המכון את "תוכנית הניצחון של ישראל" (Israel’s Victory Project) על מתנגדיה הפלסטינים ופתח בגיוס כספים לקידום מטרה זו. תוך עיוות העובדות ההיסטוריות, הסביר פייפס את ההיגיון שמאחורי היוזמה כך: לאורך ההיסטוריה, מלחמות מסתיימות כשצד אחד מנצח והאחר נוחל תבוסה. אבל באורח מוזר, כלל זה לא חל על הזירה הישראלית-פלסטינית עד כה.
על יסוד תהליכי השלום הקודמים של ישראל שקדמו להם אסטרטגיה של מתקפה צבאית מוחצת, הציע הפורום של פייפס שינוי פרדיגמטי על ידי הכנסת הרעיון של "ניצחון לישראל" לשיח הפוליטי: "קודם ישראל מנצחת, ואחר כך שלום".
מעשית, מטרתה של תוכנית הניצחון היא "להביא את הפלסטינים לקבל את התבוסה, לזנוח את המטרה של חיסול המדינה היהודית ולוותר על סרבנותם כלפי ישראל כמדינה יהודית". במקום סרבנות זו "עליהם לבנות את הישות הפוליטית [polity], הכלכלה, החברה והתרבות שלהם". תוך שהם מהדהדים את רעיון "השלום הכלכלי" של נתניהו, יוזמי תוכנית הניצחון מבטיחים: "משעה שיעשו [ישלימו עם תבוסתם], יהיו להם חיים טובים יותר".
בו בזמן נדרשת ישראל לאכוף את תנאיה על אויביה באמצעים צבאיים, כלכליים ופוליטיים. בהשקת התוכנית כתב פייפס כי שבירת ההתנגדות הפלסטינית היא תנאי מוקדם לשבירת האידאולוגיה שמאחוריה. ניצחון ישראל, אם בפלישה וכיבוש מחדש של רצועת עזה, אם על ידי נקיטת צעדים מנהליים קשים נגד הרש"פ, הכרחי גם כדי להביס את פנייתה של הרש"פ לבית הדין הפלילי הבין־לאומי (ICC) בבקשה לחקור את פשעי המלחמה של ישראל בשטחים הכבושים.
לדעת יוזמי התוכנית, פנייה זו אינה פחות מ"הכרזת מלחמה" והיא שוות ערך לשיגור רקטות לריכוזי אוכלוסייה בישראל.
שלט שייצג במרוכז את "תוכנית הניצחון של ישראל" הציג את הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס ואת מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה כורעים על ברכיהם כשהם מנופפים בדגל לבן, וברקע הרס, תימרות עשן ודם
יוזמי התוכנית פעלו לשווק את מטרותיה לציבור הישראלי ולגייס אליה חברי כנסת, מעצבי דעת קהל, חברים לשעבר בממסד הביטחוני ונציגי מגזרים חברתיים, והם קיימו דיונים ציבוריים בהשתתפות אנשי ימין תומכי היוזמה. בין השאר, דאגו נציגי הפורום בישראל להציב בפברואר 2020 שלטי ענק בצמתים ראשיים באזורים המאוכלסים ביותר במרכז הארץ, שהצביעו על חוסר התוחלת של מדיניות ההכלה הישראלית כלפי חמאס והרשות הפלסטינית.
שלט שייצג במרוכז את "תוכנית הניצחון של ישראל" הציג את הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס ואת מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה כורעים על ברכיהם כשהם מנופפים בדגל לבן, וברקע הרס, תימרות עשן ודם, ומסוקי קרב מרחפים באוויר מעליהם. לסצנה הזו ניתן גם תוקף מילולי: "שלום עושים רק [הדגשה במקור] עם אויבים מובסים".
ההנחה שבכוח הזרוע ניתן לכפות על קהילה פוליטית, שהתגבשה במשך דורות של מאבק אלים להשגת זכויותיה הלאומיות, לוותר עליהן ועל עצם זהותה הקיבוצית, היא מופרכת מיסודה בה במידה שהיא מעידה על התעלמות מוחלטת מהפלסטינים כבני אדם וכגוף בעל צרכים פוליטיים לגיטימיים. אכן, השיח הציבורי בישראל על הצורך בניצחון מכריע ובכניעה מוחלטת של הפלסטינים זכה לתשומת לב מעטה בתקשורת הפלסטינית, והתגובות עליו נשאו על פי רוב יחס של בוז גלוי.
פרשן פלסטיני אחד התייחס לקריאות ל"ניצחון ישראל" כגילוי של ייאוש וחולשה נוכח הנחישות הפלסטינית להמשיך בהתנגדות לכיבוש הישראלי עד למימוש זכויותיהם הלאומיות.
תוכנית ניצחון ישראל באה בסמיכות ל"הסכם המאה" של טראמפ, שגם בו נכלל הפיתוי של פיתוח כלכלי כדי לשכנע את הפלסטינים לקבל את הצעתו להקמת מדינה פלסטינית מוקטנת ומדולדלת לצד ישראל. תוכנית הפמ"ת קיבלה עידוד מתגובתו הקשה של טראמפ לסירוב הפלסטיני לשתף עימו פעולה – הפסקת הסיוע האמריקאי לסוכנות הסעד והתעסוקה (אונר"א) ולרש"פ וסגירת נציגותה בוושינגטון.
כל זאת לעומת סדרת החלטות לטובת ישראל שעמדו בניגוד למדיניות הממשל האמריקאי מאז 1967 – הכרה בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, במעמדם החוקי של היישובים היהודיים בגדה המערבית ובסיפוח רמת הגולן.
המלחמה נגד חמאס מאז 7 באוקטובר 2023 עדה לנורמליזציה בלתי־נסבלת של שיח הקורא להרעבה, לגירוש ולהשמדה של האוכלוסייה ברצועה בנימוק שכולה חמאס
למעשה, הקריאה לישראל לחתור לניצחון במאבקה עם הפלסטינים מבקשת להשיג לא פחות מאשר הכרה בלתי־חוזרת בתבוסתם, ויתור על נשקם ודיכוי של כל רצון עתידי להתנגדות אלימה או דיפלומטית כלפי ישראל. משמעות הניצחון היא מעל הכול קבלה ללא תנאי של הגמוניה ישראלית כמדינת לאום יהודית, מעמד משפטי נחות לפלסטינים בשטחים והסתפקות ב"שלום כלכלי".
"הניצחון": מהלכה למעשה
מהדיון בניצחון ישראל נעדרת השאלה האם לאחר שיושג הניצחון יבוא תור המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים על תביעותיהם ועל טיב היחסים העתידיים ביניהם. התביעה מהמנהיגות הפלסטינית לכניעה רשמית וסופית מתכתבת עם החזון שמנהיגי הציונות הדתית מטפחים בעשור האחרון באשר למעמדם העתידי של שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ושל תושביהם הפלסטינים, כמו גם של אזרחי ישראל הערבים, שיוגדרו על פי נורמות מימי כיבוש הארץ על ידי יהושע.
לפי בצלאל סמוטריץ', הפלסטינים יצטרכו לבחור באחת משלוש אפשרויות: קבלת מעמד של תושבים נסבלים ונעדרי זכויות פוליטיות, הגירה או התנגדות אלימה שתביא בהכרח להשמדתם.
קשה להגזים בעוצמת השפעתו של זרם אידאולוגי זה על תהליכי קבלת החלטות של הממשלה הנוכחית, במיוחד בכל הקשור למדיניות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים בכלל וכלפי המלחמה ברצועת עזה בפרט. עוד לפני 7 באוקטובר, הפכה תפיסה זו נחלתם של רבדים שונים בחברה ובממסד הפוליטי בישראל, כולל קצינים וחיילים מכל הדרגות שבאים משורות הציונות הדתית, מונחים על ידי משנתם של רבנים חרד"ליים שספגו אותה בישיבות ובמכינות קדם־צבאיות בגדמ"ע.
אכן, המלחמה נגד חמאס מאז 7 באוקטובר 2023 עדה לנורמליזציה בלתי־נסבלת של שיח הקורא להרעבה, לגירוש ולהשמדה של האוכלוסייה ברצועה בנימוק שכולה חמאס ואין בה בלתי־מעורבים. שיח זה מופיע יותר ויותר בגלוי בכתובים המופצים בבתי הכנסת המזוהים עם הימין הדתי.
תפיסת הניצחון בימין נעוצה בשורשים לאומניים-משיחיים גלויים שהשתקפו בבירור בהצהרות ובתוכניות מעשיות לכאורה של פעילי הימין הדתי-חרד"לי ושל תומכיו ממפלגות אחרות שצצו בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. היו בהם מי שראו באירוע זה "נס" והזדמנות שנקרתה לישראל משמיים כדי למחוק את חרפת היציאה החד־צדדית מרצועת עזה ב־2005 ולהפוך את המלחמה בחמאס מנוף להגשמת מטרותיו הפוליטיות מרחיקות הלכת של זרם זה, ובראש ובראשונה גירושם של הפלסטינים החיים ברצועת עזה וחידוש ההתיישבות היהודית בה.
בניגוד לקריאה "החזירו אותם הביתה" של מטה משפחות החטופים, בתמונות החטופים והחללים מטעם הפורומים שמייצגים את הימין החרד"לי נאמר בהתאמה: "עד הניצחון" ו"במותם ציוו לנו ניצחון"
אולם החזון הכהניסטי של ריקון הרצועה מתושביה ויישובה על ידי מתנחלים יהודים או הפיכתה לריביירה הם חלומות באספמיה. ראשית, מדובר ביותר מ־2 מיליון בני אדם שאין לאן לגרשם. אף לא אחת משכנותיה הערביות של ישראל תסכים לכך. שנית, תוכניות לעידוד הגירה של תושבי הרצועה מתעלמות מהאתוס הלאומי הפלסטיני של היצמדות לקרקע, בין אם אלה פליטי 1948 וצאצאיהם ובין אם אלה תושבי הרצועה המקוריים מלפני כן.
שלישית, אין מדינה בעולם, ובכלל זה מדינות ערביות, שתהיה מוכנה לקלוט פליטים שחלקם השתייכו לתנועה אסלאמית-מיליטנטית, במספרים משמעותיים, ואפילו תמורת כסף. ולבסוף, הניסיון הכושל של ממשלת ישראל מייד לאחר כיבוש עזה ב־1967 לעודד הגירה של עזתים למדינות בדרום אמריקה מלמד שגם אם יהיו כמה אלפי עזתים שיסכימו להגר בעידוד כספי, הם יוקעו על ידי בני עמם והמדינות השכנות כבוגדים, מה שירתיע אחרים מלעשות כן.
אשליית הניצחון הגיעה למבחנה המכריע בעקבות מתקפת 7 באוקטובר של חמאס, והשתקפה יותר מכול בסיסמה "יחד ננצח", המוסיפה להתנוסס על כל מסך אלקטרוני ציבורי. דבקות הממשלה ב"ניצחון" קשורה קשר הדוק להתנגדותה לכל חלופה שלטונית ברצועה במקום חמאס, אף שארה"ב והמדינות הסוניות הביעו תמיכה ברשות הפלסטינית במתכונת "מחוזקת" כממשלה שתפעל בסיוע אזורי ובין־לאומי לשמירה על ביטחון ולשיקום הרצועה.
עמדה זו הותירה למעשה חלופה אחת בלבד, קרי המשך הלחימה עד "ניצחון מוחלט" שלאחריו תבוא שליטה ישראלית בלתי־מוגבלת בזמן ברצועה.
למרות הצהרות נתניהו פעם אחר פעם כי "אנחנו כפסע מהניצחון", גם לאחר שנה וחצי של מלחמה, ששחקה עד דק את יכולת הצבא להמשיך ולהילחם, נותרו סיסמאות אלו רחוקות ממימוש
רעיון ה"ניצחון" בא לידי ביטוי גם בשיח המילולי והגרפי של הפורומים הימניים של משפחות חטופים וחללים המצויים בידי חמאס, רובם ככולם מתנחלים מהזרם הציוני-דתי-חרד"לי – "תקווה" ו"גבורה" – שחבריהם והתומכים בהם עדיין מביעים התנגדות חריפה להפסקת המלחמה, לסיוע הומניטרי לתושבי הרצועה ומעל הכול לשחרור אסירים ביטחוניים תמורת שחרור החטופים. משפחות אלה אף הביעו התנגדות לאופי המאבק של קבוצת הרוב וללחץ שחבריה מפעילים על הממשלה.
כך, בניגוד לקריאה "החזירו אותם הביתה" של מטה משפחות החטופים, בתמונות החטופים והחללים מטעם הפורומים שמייצגים את הימין החרד"לי נאמר בהתאמה: "עד הניצחון" ו"במותם ציוו לנו ניצחון". האמירה האחרונה היא עיוות של המוטו בהספד הישראלי הרשמי על חללי מערכות ישראל "במותם ציוו לנו את החיים".
אולם למרות הצהרות נתניהו פעם אחר פעם כי "אנחנו כפסע מהניצחון", גם לאחר שנה וחצי של מלחמה, ששחקה עד דק את יכולת הצבא להמשיך ולהילחם, נותרו סיסמאות אלו רחוקות ממימוש. צה"ל פגע אומנם קשות בבכירי הארגון והרג אלפים מלוחמיו, אבל חמאס לא חוסל ואינו מוכן להניף דגל לבן, כשעשרות חטופים עודם בידיו.
כל זאת על אף שצה"ל הפעיל במשך חודשים ארוכים את מרבית יכולותיו, בנשק ובלוחמים, להשגת המטרות הללו, למרות הקטל הבלתי־נתפס של יותר מחמישים אלף פלסטינים, הפיכת הנוף העירוני של עזה לעיי חורבות כשמאות אלפי עזתים נדרשים לצאת מהם פעם אחר פעם לאזורים בטוחים לכאורה ומניעת כניסת סיוע הומניטרי עבורם.
החברה הישראלית כולה הפכה שותפה פסיבית לאובדן צלם האנוש שנתניהו, ממשלתו והפיקוד הבכיר של צה"ל מפגינים
מחיר ממשי לאשליה
ההרג הרב של תושבים ברצועה מאז חידש צה"ל את המלחמה באזור זה ב־18 במרס באמצעות הפצצות מהאוויר, ההחלטה שלא לאפשר כניסת סיוע הומניטרי כלשהו עבור יותר משני מיליון תושבי הרצועה במשך שבועות ארוכים, ריקון רוב רובו של שטח הרצועה מתושביו ודחיקתם לשטח קטנטן בתנאים שאינם מאפשרים קיום אנושי מינימלי, הם דוגמה מובהקת לאובדן שיקול דעת ולהתרחקות ה"ניצחון" מהישג ידה של ישראל.
למרבה הכאב, החברה הישראלית כולה הפכה שותפה פסיבית לאובדן צלם האנוש שנתניהו, ממשלתו והפיקוד הבכיר של צה"ל מפגינים. שכן ללא שיתוף הפעולה של מאות אלפי החיילים הסדירים וחיילי המילואים, התקשורת, שברובה המכריע נמנעת מביקורת ופרשניה ש"מתיישרים" למעשה עם פעולות הממשלה והציבור שברובו אינו יוצא לרחובות במחאה המונית נגד המשך המלחמה, לא הייתה יכולה להימשך מלאכת ההרג חסר ההבחנה של ילדים, נשים וגברים בעזה בשם מטרות שלא הושגו גם לאחר יותר משנה וחצי של מלחמה.
חרף הקלישאה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, אין עוד ספק שהמלחמה שישראל מנהלת בעזה הידרדרה לכדי פשע מלחמה, שחומרתו מקוממת עליה אף את המדינות היותר מחויבות לביטחונה ולקיומה במערב, כגרמניה ובריטניה עד כדי איום בצעדי עונשין נגדה לנוכח האסון ההומניטרי שתושבי הרצועה חווים.
עוד לפני תחילת המתקפה הקרקעית של צה"ל בשלהי אוקטובר 2023, היה ברור לכותב שורות אלו:
א. שלא ניתן לשחרר את החטופים בכוח, וכי היומרה לעשות כן בתנאים של חוסר ודאות לגבי מקום הימצאם בכל רגע נתון היא מתכון בטוח להריגת רבים מהם, בעיקר בהפצצות הכבדות של חיל האוויר.
ב. אם יממש צה"ל את מטרתה המוצהרת של הממשלה בדבר מיגור מוחלט של יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, שלא ניתן להשיגה אלא במחיר הרס כללי של רצועת עזה והרג המוני של אזרחים, יחריפו גילויי האנטישמיות והאשמת ישראל בביצוע פשעי מלחמה, ב"טיהור אתני" ואף בג'נוסייד גם מצד מדינות שגילו אמפתיה לישראל מייד לאחר האסון שפקד אותה.
לבעיית הלגיטימיות של ישראל שורשים תאולוגיים נוצריים ומוסלמיים, שעליהם נוספו רבדים של שנאת יהודים ואנטישמיות מודרנית הממשיכים ללוות את העם היהודי גם בימינו ללא הבחנה
כמדינה קטנה בסביבה עוינת ורוויית אלימות, אין ישראל יכולה להתקיים במצב של בידוד מדיני וביטחוני ואמברגו על אספקת נשק וחימוש. בשבועות האחרונים מחלחלת תחושת המיאוס ממדיניות הממשלה גם לממשל האמריקאי, שגם בלי לקבוע לישראל את גבולות המותר והאסור במלחמה זו, עצם ההסתייגות הגלויה שלו ממדיניות הממשלה מאז חידוש הלחימה במרס האחרון נותנת את האות למדינות מערביות לקרוא לעיצומים מדיניים וכלכליים נגד ישראל, דבר שנוגע ביסוד חוסנה ואף ביסוד קיומה של מדינת ישראל לא פחות.
יש לזכור שאין עוד מדינה בעולם כמו ישראל שהלגיטימיות של עצם קיומה מוטלת בספק מיום הכרזתה, ולכן היא תלויה תלות קיומית בתמיכת הקהילייה הבין־לאומית. מבלי להמעיט בסכנות הקיומיות שבפניהן עמדה מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות, היה עליה להתמודד תדיר עם "גירעון הלגיטימציה" ששורשיו בסכסוך המדמם עם העולם הערבי והמוסלמי, גירעון שנגלה בכל חומרתו מאז האינתיפאדה השנייה וקריסת תהליך אוסלו, והגיע לשיאו לנוכח מראות ההרג ההמוני של אזרחים על ידי צה"ל בד בבד עם החרפת הרעב, המחסור במים ראויים לשתייה, בתרופות ובשירותים רפואיים בשל הרס של מרבית בתי החולים והמצוקה ההומניטרית.
לבעיית הלגיטימיות של ישראל שורשים תאולוגיים נוצריים ומוסלמיים, שעליהם נוספו רבדים של שנאת יהודים ואנטישמיות מודרנית הממשיכים ללוות את העם היהודי גם בימינו ללא הבחנה בין ישראל ויהודי העולם. על מסד זה נבנתה בעשורים האחרונים באירופה ובמידה פחותה בארה"ב קואליציה של אנשי שמאל ומוסלמים רדיקליים שמעמיקים את הסלידה מישראל ומציגים אותה כישות קולוניאליסטית-גזענית הפועלת בניגוד לחוק הבין־לאומי, מונעת מהפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית, גוזלת את אדמתם הלאומית ומבצעת נגדם פשעים נגד האנושות.
המערכה הנוכחית מעמידה במשבר חמור את סוגיית הלגיטימציה הבין־לאומית של ישראל כפי שלא התקיימה מאז הקמתה, וזאת למרות ההסכמה הבין־לאומית הרחבה שחמאס הוא ארגון טרור נפשע שאין לו זכות קיום.
הבריון של השכונה
המלחמה גבתה מחיר גם במונחים של יחסי ישראל עם שכנותיה הערביות שעימן חתמה על חוזי שלום. אף שמצרים וירדן היו רוצות לראות את סופו של חמאס כגוף צבאי ומנהלי, המלחמה המתמשכת יצרה לחץ ציבורי גובר על שליטיהן להביא לסיום המלחמה, שלא לדבר על החשש מפני גל פליטים עזתים שיציפו את ארצותיהם.
מכאן התסכול הרב מהתנגדותה העקרונית של ממשלת ישראל לכינון חלופה לשלטון חמאס בחסות קואליציה אזורית בהשתתפות מדינות המפרץ הסוניות, שתתרום לשיקום הרצועה לאחר המלחמה.
אכן, במתקפתו הרצחנית דחף חמאס את ישראל לעמדה הקרובה לאובדן שליטה עצמית ולהידרדרות לתהום בלתי־נסבלת מבחינה מוסרית. זעם וחרדה (מוצדקים ומובנים) הטריפו את הציבור הישראלי עד כדי נכונות להלום באוכלוסייה הפלסטינית בעזה עד מוות פשוטו כמשמעו. העובדה שמתקפת חמאס הביאה רבים לדמות אותה לשואה, הוסיפה שמן למדורת ההכרה שלמרות קיומה של המדינה, היא כשלה בהבטחת ביטחונם של תושביה.
הצורך הפסיכולוגי להתגבר על הטראומה החדשה עשוי להסביר את האשראי שהעניק הציבור לממשלת הימין המשיחי לנהל מלחמת חורמה, גם אם ללא תכלית, בלא יעד מדיני מוגדר ותוך התעלמות מההשלכות הבין־לאומיות של היקף הקורבנות ושל הרס המרקם האנושי ברצועה.
שנה וחצי מאז ראשית המלחמה, ישראל מצויה עמוק בבוץ העזתי, שאליו נכנסה בכמיהה עזה לנקמה יותר מאשר לכל מטרת מלחמה רציונלית
הדיבור בישראל על "ניצחון מוחלט" על חמאס בעזה במובנו הכהניסטי של השמדה, גירוש והתיישבות והשוואתו לכניעה ללא תנאי של גרמניה ושל יפן במלה"ע השנייה, הוא מופרך מיסודו. גרמניה ויפן אומנם נכנעו ללא תנאי, אבל לאחר המלחמה סייעה ארה"ב לשיקומן הכלכלי וליצירת מערכת יחסים חדשה שהפכה את יפן ואת גרמניה המערבית לחלק מהברית המערבית נגד הגוש הסובייטי.
תגובת העולם המערבי למדיניות ישראל של יצירת מצוקה הומניטרית מכוונת ברצועה מלמדת עד כמה ישראל קרובה להיות כמדינה "מצורעת" בזירה הבין־לאומית. מלבד צו המעצר נגד ראש ממשלת ישראל מטעם בית הדין הפלילי בהאג, שמרבית מדינות המערב מחויבות ליישמו, רבות מהן דנות בנקיטת צעדי ענישה מעשיים נגד ישראל כמו אמברגו על אספקת תחמושת חיונית וביטול מעמדה של ישראל כמדינה נלווית לאיחוד האירופי, שאם תתממש תקלע את ישראל למשבר כלכלי וחברתי חמור.
שנה וחצי מאז ראשית המלחמה, ישראל מצויה עמוק בבוץ העזתי, שאליו נכנסה בכמיהה עזה לנקמה יותר מאשר לכל מטרת מלחמה רציונלית, בלי הישג צבאי "מוחלט" ובלי להחזיר את כל החטופים. בשל איומי בן גביר וסמוטריץ' להפיל את הממשלה אם זו תסכים לסיום המלחמה קודם שיושג "ניצחון מוחלט", נתניהו אינו יכול להסכים לעסקה להחזרת החטופים הכרוכה בסיום המלחמה ובנסיגה משטח הרצועה.
בו בזמן, המאמץ הצבאי המחודש בחודשים האחרונים אינו מרתיע את חמאס ואינו מרכך את תנאיו לשחרור החטופים – הפסקת המלחמה בערבות בין־לאומית, נסיגת ישראל מרצועת עזה והתנגדות לוויתור על נשקו או ליציאת מנהיגותו מעזה.
דומה שהציבור הישראלי עדיין אינו מסוגל להפנים את חוסר האחריות המשווע של ראש הממשלה
הכל למען השרידות הפוליטית
מבוי סתום זה עשוי להסביר את דחיקתה של סוגיית החטופים לשולי סדר היום של הממשלה, שנראה כי היא השלימה עם מותם של החיים שביניהם אם הדבר יבטיח את המשך קיומה ולו גם לזמן מה. זה מכבר ברור לכול שאין כל יסוד לטענה של הממשלה ושל חלק מהדרג הבכיר בצה"ל שלחץ צבאי הוא שייאלץ את חמאס להסכים לשחרור החטופים.
להפך, בהעדר מידע על מקום הימצאם של החטופים, המשך הפעילות הצבאית ברצועה עלול להרוג את המעטים ששרדו את השבי ולגרום לאובדן היכולת לאתר את מקומות הימצאם של החללים כדי להביאם לקבורה ראויה בישראל.
למרבה הצער, חרף המדיניות המכוונת של נתניהו ושל שותפיו להעמיד פעם אחר פעם מכשולים בפני הגעה לעסקה עם חמאס על שחרור החטופים, דומה שהציבור הישראלי עדיין אינו מסוגל להפנים את חוסר האחריות המשווע של ראש הממשלה, שדאגותיו האישיות והסיעתיות הן שמנחות את החלטות הממשלה.
עצם כוונתו למנות לתפקיד ראש השב"כ את האלוף דוד זיני, המתנגד לעסקה להחזרת החטופים ודוגל ב"מלחמת נצח", מעידה גם היא על סירובו לסיים את המלחמה משיקולים אישיים ופוליטיים. מעבר לחקירה הנגדית המצפה לו במשפט השוחד, מרמה והפרת אמונים, איום החקירה הקטרית, משבר חוק הגיוס שעלול להביא לפירוק הממשלה, הוא פועל מאז ראשית המלחמה בצל איומיהם של סמוטריץ' ובן גביר לפרק את הממשלה אם יסכים לסיום המלחמה.
זהו ההסבר להחלטתו לחדש את המלחמה תוך הפרת ההסכם עם חמאס מינואר השנה כדי להימנע מיישום השלב השני שלו שהיה אמור לסיים את המלחמה ולהביא לשחרור שאר החטופים.
חידוש המלחמה נגד חמאס במחיר חיי חיילים וחטופים חיים ומתים כאחד בשם "ניצחון מוחלט" על חמאס (ושחרור החטופים כמטרה משנית אליבא דנתניהו) בניגוד לעמדתו של רוב הציבור הישראלי, המעניק עדיפות עליונה לשחרור החטופים בעסקה, ממחיש עד כמה איבד נתניהו את הלגיטימיות להמשיך בתפקידו.
במעשי הזוועה הבלתי־נתפסים שלו דחף חמאס את ישראל להסיר מעליה כל ריסון עצמי ומגבלות של מוסר במלחמה ואף לנרמל הרג חסר הבחנה והרעבה
* * *
המלכוד הפוליטי שבו נתניהו מצוי, המשך הלחימה בעזה ללא תכלית פוליטית נראית לעין ובלי חזון ריאלי ליום שאחרי המלחמה והעדרה של אופוזיציה שמאתגרת את הממשלה – כל אלה מראים עד כמה ישראל זקוקה לגורם חיצוני שיציל אותה מעצמה. בהעדר קשב לביקורת הבין־לאומית ולאיום בצעדי עונשין מדיניים וכלכליים מצד מדינות ידידותיות, הנשיא טראמפ הוא היחיד שיכול לכפות על ישראל להגיע להסכם עם חמאס על שחרור כל החטופים ולסיים את המלחמה.
אף שאין ספק לגבי יכולתו של הנשיא טראמפ לעשות כן, הוא נמנע עד כה מלהטיל את מלוא כובד משקלו כדי לאלץ את נתניהו לעשות צעדים מעשיים בכיוון זה.
לאחר שנה וחצי של מלחמה, אין לתת לממשלה אשראי ולו גם ליום אחד נוסף כדי להשיג "ניצחון" כשהמציאות היא של מלחמה כושלת וחסרת תכלית חרף מחיר הדמים הכבד של קרוב לאלף חיילים הרוגים ואלפים רבים של פצועים בגוף ובנפש שנידונים לשנים רבות של סבל. במחיר המלחמה נכלל גם האסון הנורא של הרג עשרות אלפים מתושבי הרצועה והפיכתה לעיי חורבות שאינם ראויים עוד למגורי אדם.
כמה אירוני, שבמעשי הזוועה הבלתי־נתפסים שלו דחף חמאס את ישראל להסיר מעליה, במלל ובמעשה, כל ריסון עצמי ומגבלות של מוסר במלחמה ואף לנרמל הרג חסר הבחנה, הרעבה, הרס של מוסדות ציבור והזזה של מאות אלפי נשים, גברים וילדים ממקום למקום לפי צרכים מבצעיים.
אכן, יותר מההפצצות ומהחרבת המרקם העירוני, המראות של שיירות הפליטים על מעט מטלטליהם, הנעים ממקום למקום, והאסון ההומניטרי שהם חווים, עוררו גם אצל ידידי ישראל המובהקים ביקורת חריפה ונכונות להפעיל נגדה צעדים חסרי תקדים בחריפותם, שבטווח הארוך עלולים להביא את הקהילייה הבין־לאומית להקיא מתוכה את מדינת ישראל. אפשרות זאת היא סכנה קיומית לישראל הרבה יותר מהמשך שלטון חמאס.
המשך המלחמה לאחר יותר משנה וחצי לא רק שאינו מסייע להשגת "ניצחון", הוא מסבך את ישראל ברשת של כשלים ואילוצים ללא מוצא. על ישראל לחתוך הפסדים ולהפנים את ההכרה שלא יהיה "ניצחון" וכי עוד ניצחון כזה ואבדנו.
