יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
תחנת רכבת נטושה בתלמסאן, אלג'יריה (צילום: Amine Khadraoui)
30.05.2017

אלג'יריה רוצה שינוי, לא מהפכה

אזרחי אלג'יריה מפקפקים ביכולתה של הממשלה לשפר את המצב הכלכלי, אך הטראומה של מלחמת האזרחים בשנות התשעים עדיין חקוקה בזכרונם. ברקע מתדרדרת בריאותו של הנשיא בותפליקה, ששיקם את המדינה וייצב אותה

רבים מאזרחי אלג'יריה עקבו באדיקות אחר הבחירות לנשיאות צרפת בתחילת מאי, שנתפשו כהרות גורל עבור הפזורה האלג'ירית הגדולה ועוררו מחדש את הדיון ביחסים הטעונים בין שתי המדינות, נוכח משקעי העבר הקולוניאלי.

לעומת זאת, הבחירות שהתקיימו באותה עת לפרלמנט האלג'ירי עוררו עניין מועט מאוד במדינה והוגדרו לרוב כחסרות חשיבות. תנועות פוליטיות שונות קראו מפורשות להחרים את הבחירות, בטענה שהתוצאות מכורות מראש. האדישות הזו מלמדת רבות על קיפאונה של המערכת השלטונית באלג'יריה ועל מצוקת אזרחיה בשנים האחרונות. זאת, על רקע התדרדרות מתמשכת במצב הכלכלי-חברתי ובשל חוסר הבהירות בנוגע למצבו הבריאותי ותפקודו של הנשיא, עבד אל-עזיז בותפליקה.

בתום הבחירות התברר כי מפלגת השלטון ההיסטורית, "החזית לשחרור לאומי" (FLN), נותרה המפלגה הגדולה ביותר. יחד עם מפלגה הנחשבת לבעלת בריתה היא חולשת על כ-60% ממושבי הפרלמנט. מפלגה אסלאמית מתונה המקובלת על תנועות השלטון הגיעה למקום השלישי, אך בפער משמעותי וללא יכולת להתלכד עם מפלגות אסלאמיות יריבות. האופוזיציה החילונית זכתה להישגים דלים ביותר. פרשנים טענו כי הזוכה הגדולה באמת היא "מפלגת הנמנעים", קרי הרוב הדומם שבחר להביע אי-אמון בהליך הדמוקרטי, דבר שהתבטא באחוזי ההצבעה הנמוכים (35%) ובהצבעת מחאה באמצעות פתקים שנכתבו בהם דברי לעג וביקורת על המצב הכלכלי.

נתונים אלה מעידים על כשלון הקמפיין הנרחב שהוביל הממסד השלטוני תחת הסיסמא "השמע קולך" בניסיון להעלות את שיעורי ההשתתפות ולחזק, ולו למראית עין, את הלגיטימציה שלו. חרף ההשקעה המסיבית בשלטי חוצות ובעצרות, תוך איסור על התקשורת לתת במה לאלה התומכים בהחרמת הבחירות, הצליחו המחרימים להעביר את מסריהם וזכו לאהדה רבה ברשתות החברתיות. כך, סרטון היוטיוב של הקומיקאי המכונה Dzjoker, שסיסמתו "מאסוטיש" ("אני לא מצביע" בלהג המקומי), זכה למיליוני צפיות של צעירים. הללו הזדהו עם הביקורת, בין היתר על חברי הפרלמנט המתעניינים באזרחים רק בתקופת בחירות ושולחים את ילדיהם ללמוד בחו"ל בעוד שהחינוך הציבורי קורס.

הביקורת הציבורית וחוסר האמון במערכת הפוליטית אפיינה גם את מערכות הבחירות הקודמות באלג'יריה, והסיבות לכך נעוצות בתהליכים ההיסטוריים הייחודיים שחוותה המדינה. למרות שטלטלת ה"אביב הערבי" פסחה על אלג'יריה, היא חוותה זעזוע פוליטי במהומות שפרצו בה בשנת 1988 בעקבות משבר כלכלי קשה. המשטר ביקש להשתקם בין היתר באמצעות המרת המערכת הפוליטית, שנשלטה באופן בלעדי על ידי מפלגת ה-FLN החילונית, לרב-מפלגתית.

בבחירות הראשונה שהתקיימו במתכונת זו בסוף 1991 זכתה מפלגת "חזית ההצלה האסלאמית" (FIS), אולם הצבא האלג'ירי, הכוח המרכזי מאחורי השלטון, סירב לקבל את התוצאות וביצע הפיכה. מנקודה זו הלכה המדינה והתדרדרה למלחמת אזרחים, שבה נאבקו כוחות הביטחון בגורמים רדיקליים שהתפצלו מה-FIS. כ-200 אלף איש נהרגו במלחמה.

בתום "העשור השחור", כפי שהוא מכונה באלג'יריה, הצליח הצבא להכניע את התנועות האסלאמיסטיות, להשיב על כנו את הסדר הציבורי ולשקם בהדרגה את מוסדות המדינה והכלכלה. במסגרת זו כוננה שוב מערכת רב-מפלגתית, הכוללת גם תנועות אסלאמיות מתונות, בעוד ה-FIS עצמה הוצאה אל מחוץ לחוק. אלא שמערכת זו נתפשת בעיני האזרחים כחסרת חשיבות, בהיותה חותמת גומי של כוחות ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים עלומים הפועלים מאחורי הקלעים והידועים בכינויים הצרפתי ״הכוח״ (le pouvoir).

המערכת הפוליטית באלג'יריה עודנה מערכת נשיאותית ריכוזית, שבראשה עומד מזה כעשרים שנה הנשיא בותפליקה. בותפליקה בן השמונים מסמל את יציבותה היחסית של המדינה וזוכה באופן אישי להערכה ציבורית הודות לתהליכי השיקום שהוביל. בשנת 2013 הוא נפגע משבץ מוחי ומאז התדרדרה בריאותו באופן ניכר. הוא כמעט שאינו מופיע בפומבי ונעדר תכופות לצורך טיפולים רפואיים בחו"ל. בפעמים המעטות בהן הוא נחשף לעין הציבור, בעיקר במסגרת פגישותיו עם מנהיגים זרים, הוא נראה תשוש ומתנייד בכיסא גלגלים.

סימני שאלה רבים מרחפים מעל יכולתו של בותפליקה לתפקד וההשלכות שיש למצבו על המערכת כולה, במיוחד לקראת הבחירות לנשיאות הצפויות בעוד שנתיים ובהיעדר יורש מובהק. הטענה המקובלת היא כי יורשו יגיע מתוך הממסד ולכן המערכת אינה צפויה לחוות זעזוע משמעותי, אולם מתח וחיכוכים בצמרת הפוליטית והבטחונית הם תרחיש סביר.

מצבו של בותפליקה מסמל תופעה רחבה יותר של פער בין-דורי הולך וגדל בין נציגי השלטון והצבא המזדקנים, הנשענים על תהילת העבר של המאבק בקולוניאליזם ומלחמת העצמאות, לבין כחצי מהאזרחים, שגילם נמוך מ-30 ושהמאבק בכיבוש הצרפתי אינו צרוב בתודעתם. הצעירים הללו מוחים על מצוקות ההווה – האבטלה הגואה ומצוקת הדיור הקשה, אך נוכח הזיכרון הטרי של מלחמת האזרחים הם אינם ממהרים לצאת בהמוניהם לרחובות ומתקשים להאמין כי העם יכול "להפיל את המשטר". עם זאת, כמעט מדי יום מתקיימות באלג'יריה הפגנות ושביתות של מגזרים ואזרחים התובעים פתרונות למשברים מקומיים. המשטר מצליח להכילן, אך ניכר כי משימתו הופכת קשה יותר לנוכח ירידת מחירי הנפט והגז, מקור הכנסתו המרכזי, והפגיעה שאירעה כתוצאה מכך בסובסידיות למוצרי יסוד.

בראייה אזורית, אלג'יריה היא מקרה בוחן מעניין של מדינה שהשתקמה ממלחמת אזרחים קשה וחזרה להיות כוח משמעותי במאבק האזורי בטרור, תוך שמירה על היציבות מבית והכלת האסלאם הפוליטי. אולם עבור צעיריה המיואשים אין די בכך; הם כמהים להגר לאירופה, ובעיקר למדינה הכובשת לשעבר, צרפת. 

מאמרים נוספים