ילדוּת בעיראק, תמונה משפחתית (מארכיון המחברת)
ילדוּת בעיראק, תמונה משפחתית (מארכיון המחברת)    

בין גאות לשפל: הסיפור שלי עם עיראק

מתחת לפני השטח רוחש סיפור התקרבות מדהים בין ישראל לבין עיראק. דפיו אינם נכתבים בדיפלומטיה הרשמית אלא על ידי אזרחים עיראקים, המבינים כי מדינה שאינה מכבדת את קהילות המיעוט שלה לא תכבד גם את קהילת הרוב

משך שנים רבות נמנעתי להתעסק בכל מה שקשור בעיראק, בעקבות בריחתי מהמדינה עם אחי בסוף 1970. תהום עמוקה של חשדנות, זעם, תסכול ואפילו שנאה נפערה בינינו לבין מי שהיו הסיבה לעונשנו, היהודים, המיעוט השליו ביותר בעיראק בעת ההיא ובכלל.

עם נפילת משטר צדאם חוסין בשנת 2003 דפקה עיראק על דלתי. באותה עת כבר עזבתי את עבודתי בחברת היי-טק בישראל, ועיראק הייתה נוכחת כל יום בביתי.

היה לי שפע של זמן לעקוב אחר נפילת משטרו של העריץ צדאם, שטיפל מאחורי הקלעים בתיק היהודי והיה אחד האנשים המרכזיים במפלגת הבעת' שטפלו האשמות שוא על היהודים, האשמות שנעו בין עבודה בשירות גורמים זרים לבין ריגול לטובת ישראל. שיאם של האירועים הללו היה בין ה-26 ל-27 בינואר בשנת 1969, אז הוצאו להורג תשעה יהודים בכיכר אלתחריר בבגדאד. ביניהם היה צעיר שלא הגיע לגיל הכשיר והקבוע בחוק לעמוד לדין.

כל זה התרחש בהתאם לפתגם העיראקי "אני מדבר איתך, בתי, ומשמיע לך, כלתי"; מחסום הפחד גבה לאטו, ומורא כבד נפל על כל אזרחי עיראק. לא רק היהודים שנותרו במדינה לאחר העלייה ההמונית ושלילת האזרחות העיראקית היו על הכוונת, אלא גם הנוצרים וגורמים נוספים, שהשקפותיהם הפוליטיות לא עלו בקנה אחד עם השקפת העולם של מפלגת הבעת'.

שנים ארוכות לאחר נפילתו של צדאם – ויש מי שאומר שזה היה עונשו על עוונותיו כלפי היהודים – התחלתי להסתכן במחשבה  על ימינו היפים בעיראק, הימים שהועכרו על ידי ההפיכות שבאו בזו אחר זו, והביקורים הליליים של המשמר הלאומי במטרה לחפש אחר משהו שאינו ברור.

באופק הרחוק, שטמנתי עמוק בזיכרונותיי, ראיתי את ימי ילדותי הקסומה, אז היה אבי, עורך הדין יעקב עבד אל-עזיז, טרוד בעבודתו. הוא מונה על ידי ממשלת עיראק לאחראי על פרוייקט הרישום והפיקוח אחר הנדל"ן והנכסים הנזילים שהמדינה הפכה ל"כספים מוקפאים" בעת שהשתלטה עליהם.

זיכרונות העבר היפה החלו להרים ראש לנגד עיני מנהר החידקל, שם היינו שוכרים סירה כל שנה בעונת הקיץ. יחד עם מספר משפחות עיראקיות היינו מעבירים קיץ שופע בחיות ובקשרים חברתיים עם הקהילה היהודית האמידה.

איך אשכח את ימי נעורי, כאשר אני ובני גילי היינו הולכים למרכז הספורט ע"ש מנחם דניאל כדי לבלות את ימות הקיץ במשחקי טניס שולחן. היו כאלו שהתעניינו במשחקי הטניס, הכדורסל והכדורעף. במועדון החברתי הזה הדהדו בקול שיריו של פול אנקה. נולדו בו חברויות, והוא היה עד לסיפורי אהבה שחלקם התפתח לנישואין וחלקם קרס במרוצת הזמן.

לינדה מנוחין עבד אל-עזיז עם חברות בעיראק (מהארכיון המשפחתי)

 

ראיתי את עיראק נקרעת לגזרים על גבי המרקע ולא האמנתי. השמים כמו פתחו את שערי הקללה על בני הארץ הזו, שבמשך זמן רב חיו כל מרכיביה בהרמוניה. נזכרתי בשכנינו הארמנים והקתולים, ובשכנים המוסלמים שהתגוררו בביתם הזעיר בשכונת אל-בתאווין. את בנותיהם חיתנו בגיל צעיר משום שראש המשפחה היה פקיד פשוט  במכס. למרות ההבדלים בינינו היינו קרובים זה לזה. שיחקנו יחדיו ודיברנו את אותה הערבית, בלהג המוסלמי, בניגוד ללהג היהודי שאותו דיברנו בבית ועם חברינו היהודים.

שנת 2003 היתה מפנה בתולדותיי, ראשיתו של חשבון נפש. ראיתי את עיראק לא עוד מנקודת המבט הצרה של אחריותה להיעלמותם ולרציחתם של עשרות יהודים בכלא ובעינויים, אלא כמדינה שהשתחררה משלטון עריץ ונותרה מוכת טראומת צדאם.

אלה היו ניצניו של התהליך שהוביל לגיבושו של הסרט התיעודי "צל בגדאד", בבימויו של דוקי דרור. ניסיתי לפתוח דף חדש עם העבר, ועם הזיכרונות הטובים שהוא טומן בחובו, בטרם איבדה עיראק את אחד מהמרכיבים החשובים ביותר שתרם לבנייתה.

פרסומים ומחקרים על ההיסטוריה של היהודים, ותפקידם בבנייתה של עיראק המודרנית, החלו להופיע בזה אחר זה. קשר השתיקה בין גירוש היהודים והיחס אליהם לבין גורלם של המיעוטים בעיראק, ומספרם ההולך וקטן, נפרם. בהדרגה הפך גירושם של היהודים לסימן היכר בהיסטוריוגרפיה של עיראק ולאירוע מכונן שמעסיק את העיראקים כיום. מי שאינו מכבד את המיעוט, לא יכבד את הרוב.

מה גדולה הייתה תדהמתי מההודאה הכואבת של העיתונאי אַנְוַר אל-חמדאני, בתוכניתו בערוץ "אל-פלוג'ה", כאשר התנצל על הפגיעה של עיראק ביהודים בראשית שנות החמישים. חשוב לי להעביר לציבור הישראלי את קולות הסובלנות והקריאות לאיחוי הקרע עם בני הדור הנוכחי בעיראק. אני מעדכנת את הציבור הזה במתרחש מפעם לפעם, מתוקף המיקום שלי על התפר שבין התרבות הישראלית לתרבות העיראקית.

בעמודי הפייסבוק בערבית ובעברית ישנה פריחה חסרת תקדים בתקשורת בין בני הדור הצעיר, כשהכמיהה היא הגורם המאחד בין  שני הצדדים. עידן חדש עומד בפתח, ובו העם מבטא בחופשיות את תקוותיו ושאיפותיו, הרחק מהפוליטיקה הרשמית הסבוכה.

העוינות בין ישראל לבין עיראק אינה מבוססת על מחלוקת אלא על משקעים לאומיים בלתי מוצדקים. האם אנו חוזים בתחילת קצה של העוינות הזו?


לינדה מנוחין עבד אל-עזיז היא עיתונאית עצמאית ילידת עיראק, בנוסף להיותה פעילה חברתית בישראל ושוחרת שלום. המאמר פורסם לראשונה בערבית בעיתון העיראקי אל-עאלם

 
שתף מאמר זה