16.11.2014 מאמר מאת מרזוק אלחלבי
 

דאע"ש כתגובת נגד לתהליכי הגלובליזציה

פעילותו של ארגון המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה היא רק תחילתו של משטר שיושיע את העולם מכל תחלואיו וסופו אינו נראה לעין. "דאע"ש", כביטוי מוקצן של רעיון הח'ליפות האסלאמית, מהווה ערעור הן על מדינת הלאום הן על הגלובליזציה כמערך של תהליכים חובקי עולם.

חנה ארנדט, שנמנתה על הוגי "אסכולת פרנקפורט", הציעה לראות את השואה כחלק מהמודרניזם ולא כחזרה אל העידן הברברי, כחלק מהביורוקרטיה היבשה של המדינה ולא כנסיגה ממנה. קריאה זו של הזוועה מתאימה גם לקריאה של "דאע"ש" (או "המדינה האסלאמית" בשמו העדכני) כתנועה אלימה של האסלאם הפוליטי השואפת להקים את הח'ליפות האסלאמית מחדש, ובתור התחלה באזורי סוריה ועיראק. במילים אחרות, את תופעת דאע"ש אפשר להבין כחלק מתהליכי הגלובליזציה ולהמשיגה במונחים הנגזרים מהשיח על הגלובליזציה, ולא כאלימות טרוריסטית גרידא או כמעשה ברברי של אנשים חשוכי אל. 

אני סבור כי תופעת "דאע"ש", כביטוי מעשי ומובהק למימוש האסלאם הפוליטי, מתחברת אל הגלובליזציה בשתי נקודות ממשק. הראשונה – דאע"ש, כמו אל-קאעדה וכמו תנועות סלפיות אחרות, מהווה תגובה לתהליכי הגלובליזציה. השנייה – רעיון הח'ליפות האסלאמית שותף למעשה הגלובלי בערעור על מעמדה של המדינה הטריטוריאלית והצעת מבנה מדינתי חדש. 

דאע"ש ושאר תנועות האסלאם הפוליטי מהווים תגובה לגלובליזציה בשני מישורים. במישור הזהות מדובר בשאיפה לשמר זהות אסלאמית נבדלת מההתמערבות המואצת שגוזרת הגלובליזציה על תרבויות העולם. האסלאם כתרבות, זהות ושלל טקסים ודפוסים מתריס נגד תהליכי ההאחדה וההשטחה הגלובליים הדורסניים במהותם. הלאומיות ומדינת הלאום הערבי, בהיותן מבנים רעיוניים ומעשיים חילוניים, נחוות כמעשה התמערבות, או לכל הפחות יבוא של תרבות מערבית צנטרליסטית שלא בהכרח מתאימה לחברות מוסלמיות. במישור השני, האסלאם הפוליטי על זרמיו ראה בעצמו אלטרנטיבה שורשית לרעיון המערבי של מדינת לאום, שלא נחל הצלחות במדינות המוסלמיות, הערביות לפחות. 

חמושי דאעש בעיראק (צילום מסך: יוטיוב)

האסלאם הפוליטי, שהתבטא בצמיחת תנועת האחים המוסלמים בראשית המאה העשרים, הציג כר נרחב של אסכולות שונות של אסלאם, מכאלה התומכות בפעילות חינוכית חתרנית עד כאלה הקוראות לג'יהאד ישיר ומוצהר. ככל שהמעשה הגלובלי היה בוטה יותר כך נהפכו חלק מזרמי האסלאם הפוליטי לרדיקליים יותר, וככל שמוטת ידה של הגלובליזציה התרחבה כך ארע למעשה ההתנגדות האסלאמיסטי. אל-קאעדה נולדה כראי אלים של הגלובליזציה וכמעשה טוטאלי המנסה לעצור את התהליכים האימתניים שלה בפוליטיקה ובסדר העולמיים וכתרבות-על הרומסת את זולתה. כך החליטה אל-קאעדה להכות במה שנתפס כמנוע הראשי של הגלובליזציה, ארצות הברית, ובסמליה של הגלובליזציה – מגדלי התאומים בניו-יורק. הקואליציה הבין-לאומית נגד הטרור ואל-קאעדה, שגובשה אחרי ה-11 בספטמבר 2001, חיזקה את אבחנתם של אינטלקטואלים מערביים כמו בודריאר, ז'יז'ק ודרידה שאל-קאעדה היא תנועת טרור הנטועה עמוק בתהליכים הגלובליים ומהווה תגובת-נגד אלימה להם. 

אל-קאעדה הצניעה את רעיון הקמת הח'ליפות האסלאמית המדומיינת כתור הזהב שיושיע את העולם כולו, ולא נשאה אותו על דגלה. לעומת זאת, ארגון "דאע"ש" לא מותיר מקום לספקות, ומתחבר לגלובליזציה בנקודת ממשק שנייה – הניסיון לקפוץ מעל מדינת הלאום כיחידה מדינית בסיסית. הברמס, באומן ואחרים ציינו בכתביהם את הנסיגה במעמדה של מדינת הלאום ועליית קרנם של ארגונים וישויות על-מדינתיים כחלק מתהליכים גלובליים. נסיגה זו הייתה חריפה במיוחד במדינות מוסלמיות אחדות שבהן כשלה הלאומיות בנסיונה לבנות אזרחות ומוסדות ולבסס שלטון חוק וכלכלה מתפקדת. מדינות אלה התאפיינו מלכתחילה בהטרוגניות, מבנה חברתי שבטי, כלכלה אגררית בעיקר ותהליכי מיסוד חלשים ושבריריים. בתחומיהן נחל האסלאם הפוליטי הצלחות כבירות משום שתפקד כ"מדינת צל" שהציעה להמונים רשתות בטחון סוציאליות ומזור בעת צרה. רשתות אלה, שהסתמכו על המסגד, על האמונה ועל המצוות בדבר סולידריות חברתית, הפכו עם הזמן לקרש הקפיצה של האסלאם הפוליטי אל עמדות מפתח ואף לשלטון, בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, לרבות אחרי האביב הערבי.

במקביל, "דאע"ש", קואליציה של מאמינים אדוקים מכל רחבי העולם, זיהה גם את חולשתה של המדינה הטריטוריאלית הערבית ומציע עתה מבנה חדש החוצה גבולות מוכרים. כלומר, ארגון המדינה האסלאמית אינו מסתפק בשליטה במדינה בעלת אופי אסלאמי ומשטר הנוהג על פי השריעה, אלא מציע מבנה מדינתי חדש המנסה לשחזר את הח'ליפות האסלאמית במרחב האופטימאלי. משום כך פעילותו של הארגון בעיראק וסוריה היא רק תחילתו של משטר שיושיע את העולם מכל תחלואיו וסופו אינו נראה לעין. ארגון "דאע"ש", כביטוי מוקצן של רעיון הח'ליפות האסלאמית, מהווה ערעור הן על מדינת הלאום הן על הגלובליזציה כמערך של תהליכים חובקי עולם.


מרזוק אלחלבי הוא מבקר תרבות, משפטן וסופר ממכון ון-ליר בירושלים

 
שתף מאמר זה