23.08.2014 מאמר מאת מוחמד אל-עטאונה
 

האם "המדינה האסלאמית" היא אכן אסלאמית?

התנהלותה הרצחנית של "המדינה האסלאמית" עומדת בסתירה לרוח הקוראן והחוק המוסלמי. בשל כך, קשת רחבה של אנשי הלכה מוסלמים כתבו נגדה ומתייחסים אליה כאל כת שהוציאה את עצמה מחוץ לאסלאם. "המדינה האסלאמית" לא תשרוד זמן רב.
"ג'יהאד בזמננו זו מצווה אישית [...] אללה יתברך אמר למוסלמים ללכת בדרכו," כך אמר אבו-טוראב, צעיר אמריקאי בן 26, הלוחם בחלב שבסוריה עם כוחות "המדינה האסלאמית" (לשעבר "דאע"ש"), בשיחה עם נדב נוימן, כתב "גלובס" שהתחזה לצעיר פריזאי מוסלמי המעוניין להתגייס לשורותיה של "המדינה האסלאמית".
 
טרם פרסום המאמר נשאלתי על ידי נוימן מה מניע את הצעירים הללו ובאיזו מידה עולים מעשיהם בקנה אחד עם תורות האסלאם הרלוונטיות. בתשובתי שללתי את הקשר בין אכזריותם של אנשי "המדינה האסלאמית" לבין תורות הזרם המרכזי של האסלאם בכל הזמנים. בתגובה לדברי הופנתה אלי למחרת שאלה בדואר האלקטרוני: האם מעשי "המדינה האסלאמית" אינם מסתמכים על התורה והפרקטיקה של הנביא מוחמד? האם אכזריותם של אנשי דאע"ש  אינה המשך טבעי למה שקרה לאנשי השבט היהודי בנו-קורייזה במַדינה בתקופתו של מוחמד? הרי, כך טען הכתב בדואר האלקטרוני, "לאחר שסרב שבט זה לקבל את האיסלאם נערפו ראשי 700 בני השבט ואילו הנשים והילדים נמכרו לעבדות, ולאחר רצח ראש השבט נלקחה אשתו צפייה לשמש כאשה נוספת למוחמד, בדיוק כפי שמבצע כיום ארגון הדע"ש הרצחני".
 
אין לי כל כוונה לדון כאן ביחסי הנביא מוחמד עם שבט קורייזה, גם בשל קוצר היריעה אך גם משום שהנושא זכה לתשומת לב רחבה מצד החוקרים של ראשית האסלאם. ראוי לציין, עם זאת, שהנושא שנוי במחלוקת בקרב החוקרים עצמם; הסברים רבים שהוצעו בניסיון להבין פרשה היסטורית זו סותרים את טענתו של השואל שהובאה לעיל. כך או כך, אין לגזור מאירוע זה על תורת המלחמה באסלאם, שהשתנתה רבות במהלך ההיסטוריה של האסלאם. עיון מהיר בתורה זו, ובעיקר בדיני המלחמה, מלמד חד-משמעית שאין בין אכזריות "המדינה האסלאמית" לבין דיני המלחמה של האסלאם ולא כלום.
 
הנחת היסוד של תורה זו היא קדוּשת חיי האדם, שנעשתה עם השנים לתכלית המרכזית של כללי המלחמה באסלאם. עריפת ראשים או פגיעה במיעוטים כמו היזידים או הנוצרים, כפי שעושים אנשי "המדינה האסלאמית", סותרות לא רק את תורת המלחמה המוסכמת שאין לפגוע בחיי אדם שלא כדין, אלא גם את המסר הבסיסי ביותר של האסלאם, המושתת על הפסוק הקוראני "לא שלחנוך כי אם להביא רחמים על שוכני העולמים" (סורת הנביאים 107). המסר העיקרי של מוחמד הוא אפוא הבאת רחמים לכלל האנושות, ומסר זה אינו מועבר באמצעות עריפת ראשים: "קרא אל נתיב ריבונך בחוכמה ובדברי מוסר נאים, והתנצח עמם בדרכי נועם"(סורת הדבורה 125, תרגום אורי רובין).
 
חמושי דאעש בעיראק (צילום מסך: יוטיוב)
 
מסר זה של סובלנות הוטמע בהלכה המוסלמית (השריעה) המודרנית בעיקר בענפיה העוסקים בחיי האדם ובזכויותיו, ומכאן שמעלליה של "המדינה האסלאמית" עומדים בניגוד מוחלט לרוח האסלאם ולתורתו. הדבר מתבטא בבירור בתגובתם של חכמי ההלכה והמוסדות לפסיקה הלכתית בני זמננו. אלה הכריזו על דאע"ש כעל כת שבמעשיה הוציאה את עצמה מהאסלאם. השיח' עבד אל-עזיז אאל אל-שיח', המופתי של סעודיה, הכריז כי ארגון דאע"ש ואל-קאעדה הם כתות אשר הוציאו את עצמם מהאסלאם. לדידו, האידיאולוגיה הקיצונית ופעולות הטרור שמבצעים ארגונים אלה הופכים אותם ל"אויב העיקרי של האסלאם" ומוציאים אותם מכלל האסלאם מניה וביה.  
 
טענה זו מבטאת את עמדתה של קבוצה רחבה ביותר של חכמי הלכה המייצגים את כל הקשת ההלכתית המוסלמית כיום. פסיקות הלכה רבות שהתפרסמו בנושא זה מלמדות על קונצנזוס נדיר באשר לשלילת הזיקה בין דאע"ש ומדינתו לבין האסלאם. ניסיונותי לאתר ולו תגובה הלכתית אוהדת אחת כלפי "המדינה האסלאמית", לרבות בקרב אנשי הלכה הנמנים עם האסלאם הרדיקאלי, נחלו כישלון.
 
מכאן עולה כי הארגון המכנה עצמו "המדינה האסלאמית" סובל מחוסר לגיטימציה גורפת וכי אנשי ההלכה המוסלמית לזרמיהם השונים שוללים את תפישת עולמו ואת אלימותו. הם אינם מחשיבים את הארגון ואת ה"מדינה" שהקים כמוסלמים, וסביר להניח כי גורלם של אלה לא יהיה שונה מזה של הכתות הרבות שהופיעו ונעלמו במהלך ההיסטוריה של האסלאם, כגון האזארקה, הע'ראבייה, המיימוניה, המפאודה ועוד. במילים אחרות, אם לשפוט את "המדינה האסלאמית" על פי תופעות היסטוריות דומות, דומה שניתן להעריך שזו אפיזודה חולפת שתתועד ותיחקר בעתיד כעוד כת שהוציאה את עצמה מן האסלאם.
 
שתף מאמר זה