12.11.2012 מאמר מאת ליאת קוזמא
 

האתגר: מרחב משותף לעברית ולערבית

מכון ון ליר ומרכז דראסאת הציבו אתגר בפני חוקרי המזרח התיכון והשפה והספרות הערבית באקדמיה הישראלית: להפוך את השימוש בשפה מפאסיבי לאקטיבי; לדבר, להרצות וללמד גם בערבית. עלינו להיענות לאתגר
ב-8 וה-9 בנובמבר התקיים במכון ון ליר בירושלים, בשיתוף עם מרכז דראסאת, כנס שככל הידוע לי הוא הראשון מסוגו במוסד אקדמי ישראלי: כנס שהוקדש למעמדה של השפה הערבית בישראל. תהליך הפצת הקול הקורא וקבלת התקצירים התנהל בערבית, כמו גם הכנס כולו. היה זה כנס שניכרה בו גם המחשבה וההקפדה על מגוון התכנים ונקודות המבט, כמו גם על הרכב הפאנלים עצמם – תמיד היו על הבמה, בעת ובעונה אחת, ערבים ויהודים, נשים וגברים.

הרצאתו של שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן על המעמד המשפטי של הערבית בישראל, של יוסרי ח'יזראן על לימודי ערבית לדרוזים, של אלון פרגמן על לימודי ערבית ליהודים, של אריאל שטרית על עלא חליחל, של עאמר דהאמשה על ערבית במרחב הציבורי בישראל, ועוד רבות אחרות – היו מרתקות לפעמים, מפעימות לעיתים. היו שבחרו בהרצאה מלומדת והיו אחרים (כמו חוסני שחאדה ונדאא ח'ורי) שהרצאתם נגעה בשירה; זו אכן הגיעה כשעלו לבמה המשוררים אלמוג בהר ומרואן מח'ול. השפה הערבית נכחה גם ויזואלית -- כתובה על פניה של אניסה אשקר, על שלטי דרך או בכתב יד מהוסס של תלמיד כיתה י'.

אחת השאלות המרכזיות שהעלה הכנס הייתה האם יתכן מרחב משותף לשתי הלשונות, הערבית והעברית. שניים מהדוברים התייחסו לבתי הספר של "יד ביד", ולנוכחות הלא-שיוויונית של השפות גם במערכת שנוצרה בדיוק כדי ליצור מרחב שיוויוני. כמה מהדוברים התייחסו לזליגה של העברית לתוך הערבית ולנוכחות של הערבית בסלנג העברי. בראיון מוקלט סיפר שמעון בלס כיצד עבר לכתוב עברית, סיגל ג'ורג'י דיברה על חוויותיה כילדה דוברת ערבית והזמינה אותנו לקרוא ספרות דרך עיניה, ויהודה שנהב סיפר כיצד למד לדבר ערבית, על רקע מחיקת שפתה של אימו, על מילותיה ועל עיצוריה, מלשונו שלו.

מעבר לתכנים, יחודו של הכנס היה בכך שהצליח ליצור מרחב שבו דוברי ערבית ודוברי עברית, ערבים ויהודים, התנהלו במשך יומיים בערבית. הרבה מהדוברים אמרו שהם רגילים ומיומנים בהרצאות באנגלית או בעברית, אך לעיתים נדירות הם מרצים בערבית. אורחי הכנס זכו לתרגום סימולטני, ומעת לעת שאלו שאלות בעברית. בהפסקות, בפינת הקפה ובפינות העישון התערבבו זו בזו עברית בערבית. במחשבותיי תכננתי עשרות שאלות בערבית, ואף אחת מהן לא שאלתי. הערבית שלי נותרה על המדף, בפסיביות המזהירה שלה. אבל כמה מעמיתי ועמיתותי, חלקם מלמדים במחלקות לערבית ומזרח תיכון, בארץ ובחו"ל, עלו על הבמה והרצו בערבית. עבור רובם – בפעם הראשונה. אריק סדן אמר לי שלדעתו, הפעם השניה תהיה כנראה קלה יותר.

מכון ון ליר ומרכז דראסאת הציבו בפנינו אתגר. אנחנו – האקדמיה הישראלית, ובעיקר חוקרות וחוקרי המזרח התיכון והשפה והספרות הערבית. עבור רבים מאיתנו הערבית היא שפת עבודה, אבל על מחקרינו אנחנו מדברים באנגלית, לעיתים בעברית, אבל לא בערבית. המסר שאנחנו משדרים כך לתלמידינו הוא שהשפה הערבית היא לא שפה רלוונטית עבורנו לשיג ושיח אינטלקטואלי. עבור דוברי הערבית – המסר שלנו הוא שאנחנו מדברים אודותיהם, אך לא איתם, אלא אם יתכבדו וידברו בשפה אחרת, נרכשת – שתפם השניה או השלישית. על ספרות ערבית עכשווית, על ההיסטוריה של יהודים שערבית הייתה שפת אימם, על טאהא חוסיין ועבאס מחמוד אל-עקאד, אנחנו מדברים רק בעברית. מכון ון ליר ומרכז דראסאת קראו לנו, הזמינו אותנו, ליצור מרחבים נוספים לדבר בהם על עבודתנו בערבית. עלינו להענות לאתגר.

 


ד"ר ליאת קוזמא היא מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים

 
שתף מאמר זה