21.10.2018 מאמר מאת מוחמד אל-עטאונה
קלפי בג'לג'וליה בבחירות לכנסת ה-17, 2006 (משה מילנר, לע"מ)
קלפי בג'לג'וליה בבחירות לכנסת ה-17, 2006 (משה מילנר, לע"מ)    

הערבים בישראל לאן?

דרישת הערבים לזכויות לאומיות במדינת ישראל לא רק שלא שיפרה את מעמדם, אלא אף הזיקה להם. הגיעה העת להכיר בלאומיותה היהודית של המדינה ולהתמקד במאבק לשוויון ולזכויות אזרחיות

חוק הלאום שנחקק בעת האחרונה הוא נקודת ציון נוספת במורכבות היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים. למורכבות זו סיבות רבות, וקצרה היריעה מלפרטן כאן, אולם הסיבה העיקרית למורכבות היא העובדה שהמדינה מגדירה את עצמה ביתו הלאומי של העם היהודי, ואילו המיעוט הערבי דורש הכרה זהה של מיעוט לאומי על כל המשתמע מכך.

ההנהגה הפוליטית הערבית ההיסטורית חזרה והעלתה את הדרישה הזאת, והיא המשיכה לעלותה ביתר שאת בשני העשורים האחרונים – במסמכי חזון, בגילויי דעת וביוזמות חקיקה. למשל, "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", שפרסם הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל; "החוקה הדמוקרטית", שפרסם ארגון עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל; "חוקה שוויונית לכל?", שפרסם מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים במדינת ישראל, ו"הצהרת חיפה", שפרסם מדא אל־כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי.

עיון ביוזמות האלה מלמד על מכנה משותף, והוא הדרישה הערבית לא רק לזכויות אזרחיות אלא גם לזכויות לאומיות. כך קובע, לדוגמה, מסמך החזון תחת הכותרת "זכויות לאומיות-קולקטיביות": "הכרה בזכותם של הערבים הפלסטינים לשוויון מהותי מלא במדינה על בסיס לאומי קולקטיבי, בצד השוויון האזרחי". במילים אחרות, דרישה שישראל תהפוך למדינה דו־לאומית ערבית־יהודית.

חוק הלאום הוא אפוא סטירה (וסתירה) בפניהן של השאיפות הלאומיות של הערבים בישראל, והוא הביטוי המובהק ביותר להתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפות האלה לבין הגדרתה של ישראל כבית לאומי של העם היהודי. שאלה בלתי נמנעת לנוכח מציאות זו היא: הערבים בישראל לאן?

ברי שהתשובה לשאלה זו איננה פשוטה, והיא מעסיקה רבים בחוגים האקדמיים, הפוליטיים, ואף ברשתות החברתיות של הציבור הערבי ובכלל. אולם אין מנוס מלהתמודד אתה, לאור העובדה שיהודים וערבים ימשיכו לחיות בישראל בלא קשר להסדר הסופי עם הפלסטינים. לאמתו של דבר, זהו כנראה רצונו של מרבית הציבור הערבי בישראל. כפי שמלמדים מחקרים אקדמיים וסקרים חוזרים ונשנים, רוב הערבים רואים את עתידם במדינת ישראל. מאמר קצר זה מבקש לעסוק בסימביוזה שבין הזכויות הלאומיות לזכויות האזרחיות של הערבים בישראל, בהיותה הבעיה המרכזית ביחסי יהודים-ערבים וביחס ממשלות ישראל לדורותיהן למיעוט הערבי.

הדרישה הערבית לזכויות לאומיות במדינת ישראל היא, למעשה, שלילת התפיסה שמדינת ישראל צריכה להיות ביטוי ללאומיות האתנית של העם היהודי בלבד, לטובת התפיסה שהמדינה צריכה לבטא את הלאומיות הפוליטית או האזרחית של כל אזרחיה. במילים אחרות, רצונה של ההנהגה הערבית בישראל הוא להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, ולא רק במובן האזרחי, אלא גם במובן הלאומי – מדינה שלא תעדיף קבוצה אתנית מסוימת על קבוצה אתנית אחרת, יהיה גודלן אשר יהיה. כך, ישראל תהיה מולדת משותפת לכלל אזרחיה, בעיקר היהודים והערבים, ותייצג בשוויון את הנרטיבים הלאומיים, ההיסטוריים והתרבותיים של שני העמים. דרישה זו נראית אמנם לגיטימית לנוכח הטענה של המיעוט הערבי שמגיעות לו זכויות של מיעוט ילידי, לרבות זכויות לאומיות. אולם, לדעתי, דרישה זו חסרת תכלית והיגיון ואיננה ריאלית.

אין להתעלם מהמציאות הפוליטית שנוצרה במאה שנים האחרונות של הסכסוך הערבי-הישראלי ושל המאבק על חבל הארץ הקטן הזה – ארץ ישראל מבחינת היהודים, ופלסטין מבחינת הפלסטינים – שכל צד טוען שיש לו בו זכויות היסטוריות. הערבים בישראל, לפחות על פי מסמך החזון, רואים את עצמם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, וכידוע, עַם זה נאבק על זכותו להגדרה עצמית באמצעות הקמת מדינת לאום פלסטינית ריבונית.

המדינה הפלסטינית היא שאמורה לייצג את הנרטיב, את התרבות ואת הסמלים הלאומיים הפלסטיניים, לרבות הנרטיב והתרבות של הערבים הפלסטינים בישראל (לכל הפחות של מי שמגדירים את עצמם פלסטינים). ואם כך, הדרישה הערבית לזכויות לאומיות במדינת ישראל היא, למעשה, דרישה ליותר ממדינה לפלסטינים ולפחות ממדינה ליהודים. דרישה זו אינה מקובלת על רוב הציבור הישראלי היהודי, ולכן איננה ריאלית במציאות הפוליטית הקיימת.

בינתיים, העלאת הדרישה לזכויות לאומיות גורמת להחרפת היחסים ולהעמקת הקרע בין יהודים לערבים, והתוצאה היא בידול של הערבים מהחברה הישראלית היהודית, הממשיכה שלא לראות בהם חלק אינטגרלי ממנה, ומכאן קצרה הדרך לפגיעה בזכויותיהם לשוויון אזרחי. אם כן, כדי לקדם שוויון דיפרנציאלי לערבים במדינה, אין מנוס מפירוק הסימביוזה של זכויות לאומיות וזכויות אזרחיות. על הערבים להכיר בלאומיותה האתנית היהודית של המדינה, בעיקר במישור הסמלי – הדגל, ההמנון, הסמלים ועוד – ולהתמקד בהשגת זכויות בתחום האזרחי, התרבותי, החינוכי, הכלכלי, הדתי וכו'.

כדי להשיג את המטרות האלה נדרשת גישה שונה בתכלית מהגישה שאימצה ההנהגה הערבית הנוכחית, המיוצגת ברשימה הערבית המשותפת. הנהגה זו נוקטת את גישת ה"התקרבנות", שהיא מתכון בדוק לשימור הנחשלות, על אחת כמה וכמה כשהיא מטופחת על ידי האינטליגנציה: "עשו לנו, לקחו לנו, ולכן אנחנו פטורים מאחריות לגורלנו ויכולים ולהפקידו בידי הממשל". העשייה הפוליטית של ההנהגה הערבית הנוכחית פועלת גם בשיטת "להכעיס", היא משמיעה ביקורת בלתי פוסקת על הממשל, ואף נוקטת גישה הנחשבת חתרנית ואנטי־ישראלית מנקודת המבט של ההנהגה ושל מרבית הציבור הישראלי, כגון קידום גינוי לישראל באו"ם, בשותפות הרשות הפלסטינית, בעקבות חוק הלאום. נוסף על הדרישות הלא־ראליות לזכויות לאומיות, גישות אלו מביאות את הממשלה ואת הציבור לראות במיעוט הערבי איום קיומי החותר תחת קיום המדינה, ולא מיעוט הנאבק על זכויותיו האזרחיות הלגיטימיות.

ההנהגה הערבית הנוכחית פועלת בניגוד מוחלט לשני המנגנונים החשובים להשגת מטרות פוליטיות במשטר דמוקרטי: השתתפות בממשל על ידי הצטרפות לקואליציה וגיוס דעת הקהל. ההנהגה הערבית איננה מוכנה להשתתף השתתפות פעילה בשלטון בטענה שהוא ציוני, והיא אינה רואה את עצמה חלק ממנו. כלומר, הערבים אינם יכולים להיות חלק מהרשות המבצעת, וכך ניטל מהם מנגנון ההשפעה האולטימטיבי. בעניין דעת הקהל, בהתנהגותה המתריסה כלפי המדינה ומוסדותיה אחראית ההנהגה הערבית הנוכחית לסלידה העמוקה של מרבית הציבור הישראלי היהודי מההנהגה הערבית בישראל. כך היה אפשר ללמוד, למשל, מהדוגמה הקיצונית, אך המייצגת, של איל ברקוביץ, שכינה את חברי הכנסת הערבים "מחבלים". המסקנה היא אפוא שההנהגה הערבית במתכונתה הנוכחית לא רק שאיננה מסוגלת לקדם את מטרותיו האזרחיות של המיעוט הערבי בישראל, אלא שבמידה רבה היא מזיקה לציבור בוחריה.

מציאות זו עשויה להשתנות אם יתחוללו שינויים מהותיים בהגדרת מטרותיהם של הערבים בישראל ובנציגיהם. במילים אחרות, יש צורך בשינוי השליחות (המטרות), ולא פחות מזה – בהחלפת השליח (ההנהגה). באשר לשליחות, הערבים חייבים להתמקד בהשגת מטרות אזרחיות, לאמץ אסטרטגיית פעולה יעילה ולהתבסס על חשיבה חיובית במקום על חשיבה שלילית (Strength-Based Thinking versus Deficit-Based Thinking), וכן לאמץ גישה אקטיבית כלפי המרחב הציבורי כדי להפיק תועלת מרבית לטובת המיעוט הערבי במדינה.

מדינת ישראל היא מדינה מפותחת, ויש לה הרבה מה להציע לאזרחיה, אך אוכלוסיות מתבדלות, ובעיקר מי שאימצו את גישת ההסתגרות והחשדנות, מתקשות ליהנות מההצע הזה כל עוד הן דבקות בתחושת ההתקרבנות ואינן נאבקות למען השתלבותן במערכות הכוח הקיימות.

חשוב לציין כי השגת זכויות תהיה כרוכה, ככל הנראה, גם בצורך של הערבים להכיר בחובתם למלא את חובותיהם כלפי המדינה. אמנם הערבים במדינת ישראל הם אזרחים משלמי מסים, כמו כולם, אולם אין לפסול חובות נוספות שאולי יוטלו עליהם, כגון שירות לאומי, העשוי לשמש מנגנון חשוב בתהליך השגת הזכויות האזרחיות וההשתלבות בחברה הישראלית.

בעניין השליח, או ההנהגה, אין ספק שדרושה הנהגה חלופית להנהגה הנוכחית, שנכשלה כישלון מוחלט. הערבים בישראל יכולים לבחור הנהגה ערבית מגזרית, אך הם יכולים גם להיות מיוצגים בידי כל מפלגה שתבטיח את קידום מטרותיהם, כלומר, שילוב בחברה הישראלית, זכויות שוות ושמירה על הייחודיות התרבותית.

לסיכום, פירוק הסימביוזה של זכויות אזרחיות וזכויות לאומיות של הערבים בישראל הוא תנאי בסיסי בעיניי לשיפור מעמדם ולהפגת המתח בינם לבין המדינה והציבור הישראלי היהודי. הערבים בישראל נדרשים להכיר במורכבותו ההיסטורית של הסכסוך, להכיר בלאומיותה היהודית של מדינת ישראל ולהתפשר על זכויות אזרחיות. יתרה מזו, לערבים בישראל דרושה הנהגה שתייצג נאמנה את השאיפות שלהם ותעשה הכול בשכל ובחכמה לשיפור חייהם.

ברם, כישלונה של ההנהגה הנוכחית, ואפילו "תרומתה" להעמקת הקרע בין ערבים ליהודים, ליחס שלילי של ממשלות ישראל כלפי הערבים ונציגיהם ולהיעדר הרצון לשיתוף פעולה אתם, אינם פוטרים את מדינת ישראל מאחריותה כלפי אזרחיה. שומה על המדינה לקרב אליה את אזרחיה הערבים ולקיים שוויון מלא בתחום זכויות האזרח, כפי שקבע חוק כבוד האדם וחירותו. חובות אלו של המדינה אינן מותנות בדבר, ולא אמורות להיות תלויות באווירה פוליטית כזאת או אחרת.

 
שתף מאמר זה