01.02.2015 מאמר מאת יוני מנדל
 

הערבית בישראל: שפת החיבור וההפרדה

השפה הערבית נשכחה והושכחה בחברה היהודית בישראל כשפה חיה ועצמאית, המדברת ונושמת ומרצה הרצאות וכותבת מאמרים. גם במרחב הערבי קשה אף לדמיין את המציאות האחרת, שבה יהודים התגאו בשפה הערבית, חלקו עם ערבים ידע ועניין בשפה, וראו בה חלק מזהותם ומהותם. רשמיו של אחד ממארגני הכנס "רוחות של שינוי".

היה משהו משמח ומעציב גם יחד בעיניים של חסן אבו-זיד, הכתב של קול ישראל בערבית, שנפערו לפתע לרווחה. "איך קוראים לו?", הוא שאל אותי, מתוך עניין, מצביע במבטו אל עבר הדובר שעמד אותה העת על הבמה ונשא את דבריו בערבית. "זה אסף", אמרתי, "הוא חוקר באוניברסיטה העברית". אבו-זיד ניער את פניו בחוסר אמון. "מה?!", הוא אמר, "הוא יהודי?! וואללהי פָכָּרְתוהו אבּן ערבּ. אני חייב אותו לריאיון", הוסיף, "תוכל להעלות אותו אלי עכשיו?". הסתכלתי על אבו-זיד, ועל אסף שבדיוק סיים את ההרצאה שלו ופינה את מקומו לדובר הבא. "זה פאנל", אמרתי לו, מנסה לדבר בלחש, "לא יפה להוציא אותו באמצע. תתפוס אותו לריאיון איך שיסתיים". אבו-זיד הסכים. על פניו נותרה ארשת חזקה של השתוממות. חיוך שמעורב בפליאה ובהפתעה גמורה. כאילו שאל את עצמו – איך זה לעזאזל יכול להיות?

בדרך הביתה בחזרה מבאר שבע, מאוניברסיטת בן-גוריון, מהכנס שהתקיים לראשונה בשפה הערבית ושהייתי בין מארגניו, חשבתי גם על הדברים של אבו-זיד. היה בהם, כאמור, משהו משמח, במיוחד הדרך שבה השפה הערבית גרמה לו לרצות לראיין את אסף ולהביא את הקול היהודי הזה, בערבית, לשידור בטלוויזיה. אבל היה בהם גם משהו מייאש, מעציב. הפליאה על כך שיהודי, שחי בלב המזרח התיכון, במדינה ששפתה הרשמית היא גם ערבית, שמשפחתו היגרה אליה ממדינה ערבית אחרת, שהערבית הייתה שגורה במשפחתו דור אחר דור אחר דור, ושמסוגל לדבר בערבית, הפּליאה הזאת העידה אלפי מונים על גודל התהום שנפערה בין יהודים לערבים בארץ, במזרח התיכון ובעולם כולו, ועל התהום שנפערה בין היהודים לבין השפה הערבית.

אין חולק על כך שהערבית חדלה מלהיות שפה חיה ודבורה בין יהודים בארץ, סממן זהות ותרבות של יהודים, והפכה להיות לשפת האויב שבארץ בלבד, לכל דבר חוץ משפת החיבור לאזור. היא הפכה לְניגוד המבדיל בין יהודים לבין לא-יהודים, לשפה שנתפסת כמנוגדת לשפה העברית ולתרבות העברית. עצם העובדה שיהודי דובר ערבית בישראל – שעושה זאת לא כדי לרגל אחר הערבים, לחקור אותם או לפרשן אותם, מיומנויות צבאיות בעיקרן שדווקא הן נתפסות כחלק מהנורמה – עצם העובדה שהוא נתפס כמשהו שהוא כמעט על קצה גבול הדמיון, שאפילו לא נחשב כאפשרי, עצם העובדה הזו מעיד על התהום שנפערה בין שתי האוכלוסיות בארץ, היהודית והערבית, ובין היהודים לבין השפה הערבית.

ההקמה של ישראל בשנת 1948 סימלה את סופו של המרחב המזרח-תיכוני בו חיו יהודים בארץ. כבר בשנות ה-30 וה-40 התעצבו במרחב הזה יחסי עוינות בין יהודים לערבים ולא בהכרח קשרים חיוביים ביניהם, אבל בלי רומנטיזציה יתרה ניתן לומר שגם אז, ובוודאי קודם לכן, היהודים שחיו בארץ לא היו יכולים להתעלם, ולרוב גם לא רצו להתעלם, מהעובדה שהמרחב בו הם מצויים הוא ברובו ערבי. מנגד, עם הסכסוך הפוליטי שהתלהט בארץ הפך המרחב הזה לצר יותר ויותר, ובתוכו ההבדלה בין יהודים לערבים, בין עבודה עברית לעבודה ערבית, ובין עברית לערבית. אחרי קום המדינה נוצר לראשונה מרחב במזרח התיכון בו יהודים היו לרוב וערבים למיעוט, ובו הערבית כבר לא הייתה ולא נתפסה כשפת הרוב, כשפת האזור וכלינגווה-פרנקה של המרחב, או כשפה שכדאי לדעת כדי להשתלב במרחב. ישראל הייתה לאי בלב המזרח התיכון, שאמנם על הנייר הושיטה "יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן", וקראה למדינות ערב "לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו", אבל על קרקע המציאות עשתה הכל, דיסקורסיבית, פוליטית וחברתית, על מנת להתרחק מהאזור, מתרבותו, מהעמים החיים בו, ומהשפה השלטת שאפיינה אותו ואת תושביו עד אז – מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד – השפה הערבית.

אנקדוטה משנת 1949, עת התכנסו חברי "ועדת השעות" של משרד החינוך לקביעת מספר שעות הלימוד שיוקדשו לכל מקצוע בבית הספר העברי, יכולה ללמד על מעמדה החדש של הערבית בקרב יהודים. בהמשך לגירוש ולעזיבה מתוך פחד של מאות אלפי פלסטינים, אחרי שקמה המדינה והיהודים היו בה לרוב, והפליטים הפלסטינים לא הורשו לשוב אליה, דנו חברי הוועדה במעמדה של השפה הערבית בבית הספר העברי במציאות החדשה שנוצרה. משה דפנא, שייצג את עמדת הזרם הממלכתי במשרד החינוך, היה נחרץ מאוד בדעתו. לדעתו, מאחר שבמרחב החדש חיים יהודים כרוב, כבר אין צורך להתחשב בשפת האזור ובשפתם של הערבים אזרחי ישראל, שהפכו בן לילה למיעוט. "אם נרצה להתחשב עם השכנות שלנו עם עמי ערב", אמר דפנא, "מוטב יהיה לנו להתמסר לחינוך הגופני ולהתעמלות, שכן תמיד ניפול במספרנו כלפי הארצות הערביות שבסביבה".

דפנא רמז בדבריו ליחסים החדשים שהתקבעו בין יהודים לערבים במזרח התיכון, ובמסגרתם מוטב לשים דגש על יצירת דור תלמידים המייצגים את היהודי החזק, השרירי ומעורר האימה וההרתעה, על פני דור של יהודים דוברי ערבית שיקדמו הבנה, דיון ודיאלוג, קל וחומר השתלבות (או סיכוי להשתלבות) באזור. לאחר מכן המשיך דפנא ואמר ש"אם כן, אני מציע שיסתגלו הם, הערבים, אלינו וילמדו עברית". דפנא טען למעשה כי במציאות החדשה הפכה הערבית לשפה לא פרקטית עבור יהודי הארץ, ולפיכך לא רק שאין צורך אמיתי ללמוד אותה, אלא שלימודי הערבית צריכים להידחק אל השוליים, ואולי אז, לדבריו, "אולי אז נצליח להשתחרר סוף סוף מהנחיתות הגלותית". כך, בהמשך לדברים אלו, התגבש היחס הישראלי כלפי הערבית. לפי גישה זו, הערבית היא שפת החלשים: שפת הגולה, שפת הזר, שאותה לא רק שיש למחוק, אלא שהכרחי גם לטשטש את הקשר בינה לבין יהודים, כמו גם את היכולת שלה לקשור בין יהודים לבין ערבים.

המושב הראשון (תמונה: מכון ון-ליר - מולטימדיה)

בהמשך לדברים של דפנא, ובהמשך לדיוני הוועדה, הוחלט שהערבית תילמד בארץ כשפה זרה שניה. שפה זרה שניה, ביטוי שאני מרגיש תמיד צורך לחזור עליו, כדי להדגיש כיצד במערכת חינוך שהוקמה בלב המזרח התיכון הערבי, בָּמקום שבו שפת האזור היא ערבית, שהשפה הראשונה של תושביו הילידיים היא ערבית, וששפת המקור והתרבות של חלק גדול מיהודיו היא ערבית – מערכת חינוך זו בחרה להתייחס לערבית לא רק כשפה זרה, אלא גם וידאה הריגה והדגישה את משניותה, בקובעה שהערבית תהיה "שפה זרה שנייה". הזרוּת הזו של הערבית, הרצון להיות מדינה לא-ערבית, הנמצאת בלב לבו של המזרח אך מסתכלת מערבה, ולעולם לא מזרחה, מתוך פרדוכס זה נולדה הערבית בחברה היהודית-הישראלית המודרנית. שפה שנלמדה לאורך השנים מתוך רצון להפריד, ולא מתוך רצון לחבר. שפה שהממסד עודד את השימוש בה כשפת תרבות, חברה ומפגש – כל עוד נעשה הדבר במסגרת תכנית ההדרכה של מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח. שפה שלא היה לה דורש במשרד החינוך ושנדחקה אל השוליים בשל חוסר הפרקטיות של לימודהּ. שפה ש"הישרדותהּ" כנושא נלמד בבתי ספר נזקפת עד היום ל"מציליה" בשנות ה-50 – אנשי הממשל הצבאי, המגמות המזרחניות, חיל המודיעין ומשרד ראש הממשלה.

השפה הערבית ניצלה אמנם מהכחדה במשרד החינוך הישראלי בזכות ההצדקה הפוליטית-ביטחונית של לימודהּ, ובזכות הלובי הפוליטי-ביטחוני שדרש אותה ושהרגיש את חסרונם של דובריה, אבל בדרך היא גם הפסיקה להיות שפה. היא התגבשה כשפה עם קשרים הדוקים לחיל המודיעין ולשיח הביטחוני הישראלי, שדובריה אמורים "לפטרל" בין היהודים לבין הערבים, אבל לבטח לא להשתלב ולהפוך לחלק מהמרחב. מקומה בישראל כשפה בעלת הון תרבותי הקשורה גם לדיון, למחקר, לספרות, לתרבות, לתיאטרון, לאקדמיה או למדע, מקומה זה הלך ונחלש עד שנעלם כמעט לחלוטין. נעלם כל כך עד שהפלסטינים בארץ מרגישים בעיקר חשש כשהם פוגשים יהודים דוברי ערבית, בטח אם הם צעירים, שכן עבורם יהודי דובר ערבית חשוד כאיש מודיעין, עד שלא יוכח אחרת.

השפה הערבית נשכחה והושכחה בישראל, בחברה היהודית, כשפה חיה ועצמאית, המדברת ונושמת ומרצה הרצאות וכותבת מאמרים, כפי שעשה אסף. גם בחברה הערבית בארץ, ובטח מחוץ לארץ, קשה אף לדמיין את המציאות האחרת, שבה יהודים התגאו בשפה הערבית, חלקו איתם ידע ועניין בשפה, ורצו בטבעיות ובלי שֵד ביטחוני לדבר בה, ללמוד אותה, ולהתייחס אליה כחלק מעצמם, כחלק מהזהות שלהם, כיהודים, וכתושבי האזור. אם נרצה ביום מן הימים להפוך לחלק מהמקום בו אנו חיים, השפה הערבית תהיה חייבת לחזור ולקבל מקום של כבוד ברפרטואר הלשוני של תושבי הארץ. כרגע, גם יהודים וגם ערבים, אפילו בקול ישראל לערבית, מתקשים לדמיין את זה קורה. 


 

הכנס "רוחות של שינוי במזרח התיכון: התהפוכות האזוריות ודרך קריאתן בחברה הישראלית והפלסטינית" התקיים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ב-26 בינואר 2015. הכנס התקיים במרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, והוא חלק מפרויקט של קידום הערבית במרחב האקדמי, פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים, דיראסאת – מרכז ערבי למשפט ומדיניות, ועמותת סיכוי לקידום שיוויון אזרחי, והמתקיים במימון האיחוד האירופי. 

 
שתף מאמר זה