01.08.2018 מאמר מאת מרזוק אלחלבי
ראש הממשלה נתניהו באנדרטה בדליית אל־כרמל, 2013 (לע"מ)
ראש הממשלה נתניהו באנדרטה בדליית אל־כרמל, 2013 (לע"מ)    

חוק הלאום והבגידה בדרוזים

חוק הלאום הדגיש שוב את מועקת הזהות של הדרוזים בישראל: הם אינם מצליחים לראות את עצמם בעיני עצמם, אלא רק בעיני האליטות הימניות. וכגודל ההבטחות והציפיות, כן עוצמת המחאה ותחושת הבגידה

לא קל להיות דרוזי בימים אלו. בסוריה נטבחו כ־260 דרוזים במעשה נפשע של ארגון דאע"ש בסיוע המשטר, ובישראל גילו הדרוזים שהם לא אזרחים ו"אחים לנשק", אלא "שכירי חרב" כשחוק הלאום הוציא אותם אל מחוץ ל"אנחנו" הישראלי־היהודי.

את הדיון בטבח בסוריה אשאיר לזמן אחר, והפעם אתמקד בסערה סביב חוק הלאום בקרב הדרוזים בישראל. הדרוזים רצו להאמין שהם חלק מהישראליות, על כל המשתמע ממנה, אולם גילו שחוק הלאום מאיין את ישראליותם ומצרף אותם אל שאר הפלסטינים במדינה – ספק תושבי הארץ, ספק נתינים הנתונים לחסדיו של האדון היהודי. כך עולה מפרץ של כתבות, מאמרים, דיבורים ועשרות אלפי "פוסטים" שהועלו לרשתות החברתיות. הר געש של כעס ומחאה, חלקו אמוציונלי וחלקו רציונלי ומנומק. לא רק דיבורים יש שם, גם פעילויות רבות, ששיאן יהיה בהפגנה ארצית בשבת הקרובה בתל אביב.

חוק הלאום חשף בבירור את משבר האמון בין העדה הדרוזית לבין המדינה המיוצגת בממשלה, ולא פחות את שאלת הזהות הדרוזית. מחאת הדרוזים בישראל בנויה על שלושה צירי טיעונים: את הציר הראשון ייצג העיתונאי ריאד עלי בהופעה רגשנית בטלוויזיה הישראלית בפריים־טיים. על הציר הזה נסובו טיעונים הקשורים בשירות של בני העדה בצבא הישראלי ובמאות חללי העדה במלחמות ישראל. קרי, על אחוות האחים לנשק. וכאן, מתברר שהכעס גדול עוד יותר, והדרוזים חשים נבגדים ופגועים. איך העזתם לעשות לנו את זה? אנו שהלכנו עם היהודים באש ובמים, לא מגיעה לנו בגידה כזאת!

הציר השני קשור בישראליות שאיננה עוד. אנו ישראלי גאים, אומרים הדרוזים, והחוק מפקיר אותנו לטובת היהודים ומשאיר אותנו בחוץ. גם כאן ההרגשה היא שהממשלה הפנתה לדרוזים גב. הציר השלישי קשור לחוגים ביקורתיים יותר המתנגדים למדיניות הממשלה בכל הנוגע לדרוזים, גם ל"ברית דמים". מדובר בשלושה דורות של סרבני גיוס דרוזים המתנגדים ליחסי התלות של הדרוזים במרכז היהודי הציוני. אנשים אלו קשורים יותר להווייתם הערבית ופעילים במסגרות פוליטיות של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל. בחוגים האלה לא התרגשו יתר על המידה מחוק הלאום, ולא היססו למתוח ביקורת נוקבת על הדוברים משני הצירים האחרים. לפעמים כל הצירים נפגשים ומצטברים לכתב אישום מפורט נגד הממשלה, המדינה והיהודים.

כדי להבין את המחאה בקרב הדרוזים אין מנוס מחזרה להיסטוריה של יחסי המדינה עם העדה, ואעשה את זה בקצרה. לפני 1848 לא עלה מספר הדרוזים בפלסטין ההיסטורית לא על 14,000. חלקם שיתפו פעולה עם ארגונים ציוניים, כמו שאר התושבים במרחב. מקום המדינה ועד אמצע שנות השישים היו "מחלקות ערביות" אמונות על ענייני האזרחים הדרוזים, כמו על ענייני שאר הערבים במדינה, ואדמות היישובים הדרוזיים הופקעו כמו אדמות היישובים הערביים האחרים. באמצע שנות החמישים הוחל על הדרוזים חוק גיוס חובה, אך בשנים הראשונות סירבו רוב הנקראים לדגל או השתמטו.

באפריל 1974, בחגיגות הנביא שועיב בעמק חיטים (בקעת ארבל, בעברית), אירעה התנגשות אלימה בין המוני דרוזים לכוחות הביטחון. יצחק רבין ז"ל, שהיה אז ראש ממשלה והאורח הרשמי של החגיגות, נמלט מהמקום בבהילות לאחר שצעירים סרבני גיוס ומתנגדי המדיניות הממשלתית הקיפו את הבמה שישב עליה עם מנהיגי העדה וקציניה. ההתנגשות אירעה במסגרת מחאת הדרוזים נגד האפליה וההדרה המתמשכות של בני העדה מצד ממשלות ישראל, ממשלות בראשות תנועת העבודה דווקא.

בעקבות האירועים האלה הקימה הממשלה שתי ועדות בדיקה שהגישו המלצות רבות. הממשלה בחרה ליישם המלצה אחת ויחידה – חינוך הדרוזים מחדש. באמצע שנות השבעים הוחלט להכפיף את מערכת החינוך הדרוזית למחלקה חדשה שמטרתה לחנך דור חדש של דרוזים צייתנים המתגייסים לצבא בלי לשאול שאלות. ספרים, מורים ומפקחים הוחלפו חיש מהר, וגם תכניות הלימודים נוסחו מחדש כדי לחנך את התלמידים על ברכי הנרטיב הציוני והזהות הדרוזית. מצב זה נמשך עד היום הזה.

המדינה על כל ממשלותיה התאמצה להפוך את הדרוזים ל"עם" הקשור בגורלו לעם היהודי בישראל ולציונות. מדיניות זו הצליחה, צריך להודות, להנדס את זהותם של שני דורות, והאליטות בקהילה הדרוזית נקשרו בטבורן למרכז היהודי­־ציוני. הישראליזציה של הדרוזים נראתה במיטבה, ותנועת הסרבנות וההתנגדות למדיניות הרשמית נעלמה כמעט כליל. ואם הייתה כזאת, היא באה לידי ביטוי לא על רקע הזהות הערבית, כמו אצל המתנגדים עד שנות השבעים, אלא על רקע הזהות האזרחית הישראלית.

וכשהישראליות דעכה לטובת הציונות הימנית מבית המדרש של הליכוד, התאמצה הממשלה למשוך את הדרוזים אל חיק הימין הזה, ונראו סימנים של הבניית זהותם על פי האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. קרי, אם בעבר התבססה הבניית זהותם של הדרוזים על קירובם אל המרכז היהודי הדמוקרטי, בשנים האחרונות היא מבוססת על חיבורם אל הימין האידאולוגי, כפי שמבטאים אותו השר איוב קרא (מהליכוד) וח"כ חמד עמאר (מהבית היהודי).

אולם השבוע גילו הדרוזים, שהפכו מזמן לישראלים ול"חצי יהודים" וציונים, שהם בעצם ערבים, או מיעוט ככל המיעוטים, ללא מעמד מיוחד וללא ישועה! אותו ימין אידאולוגי שהתהדר כל כך באחווה עם הדרוזים מוציא אותם עכשיו מן ה"אנחנו" באמצעות חוק הלאום. וכגודל הציפיות וההבטחות, כן עוצמת המחאה, ובמיוחד נגד חוגי הימין.

אולם לדרוזים, יש להודות, אין הרבה אפשרויות, וסבורני שהימין בממשלה מבין זאת. אף שרבים מתבטאים כך, גם אם ירצו, הם לא יוכלו לחזור להיות ערבים פלסטינים. חוגים רחבים בצד הפלסטיני, גם בישראל, רואים בהם בוגדים, גם אם הרשות הפלסטינית אינה חושבת כך. ובין להיות נבגדים על ידי הממשלה בישראל ו"אחים" ליהודים, לבין להיות בוגדים בעיני בני עמם הערבים, יעדיפו הדרוזים להישאר קורבנות של בגידה.

לדעתי יצטרפו הדרוזים אל הישראלים האחרים המבכים את הישראליות של מגילת העצמאות. רבים מהם יחשבו מסלול מחדש, אולם מה שלא יעשו, הם לא ילכו רחוק מהמקום שבו הם נמצאים היום, שכן רובם המכריע נסמכים על הכלכלה של העיר היהודית, ומפרנסים רבים מהם, בשיעור העולה על שיעורם באוכלוסייה, משרתים בכוחות הביטחון למיניהם.

ומכאן, כפי שכבר אמרנו, התחושה הקשה שהממשלה הזאת דווקא בגדה בהם. חוק הלאום הדגיש שוב את מועקת הזהות של הדרוזים – שהם אינם מצליחים לראות את עצמם בעיני עצמם, אלא רק בעיני האליטות הימניות.

 
שתף מאמר זה