05.11.2014 מאמר מאת יוני מנדל
 

יום שלום / שלום על הנייר

ההנהגה הישראלית, בדברה על "שלום" או על "אופק מדיני חדש", צריכה להפסיק לשקר לעצמה. לא יועילו לה דיבורי סרק על "מדינות מתונות", קשרים תועלתניים עם אויביהם של אויבינו ויחסים חשאיים עם רודן זה או אחר. עליה להתייחס אל מאות מליוני שכנינו הערבים, ולכונן שלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב תוך התייחסות ליוזמות שלום אזוריות.

בקצה הכי צפוני-מערבי של יבשת אפריקה, במחוז טנג'יר-טטואן, לחופי האוקיינוס האטלנטי, שוכנת העיר אַסִילַה (أصيلة). היא נמצאת 5,000 ק"מ מערבה מכאן, מעבר למצרים ומעבר ללוב, אחרי תוניסיה ואחרי אלג'יריה, בקצה הכי צפוני-מערבי של מרוקו. השפה הרשמית היא ערבית, אולם למען האמת, את הלהג המקומי הנישא בפי כל, הדַארִגַ'ה הטאנג'ווית, על ההשפעות הצרפתיות והספרדיות שבה, קשה להבין.

שם, בעיר הקטנה, מוקפת החומה, בעלת הסמטאות הלבנות, הייתי באוגוסט האחרון, בשלהי מבצע "צוק איתן". רחוק מהארץ, אבל בכל זאת, מכל חנות שבה הייתה הטלוויזיה דלוקה ניבטו תמונות ההרס מרצועת עזה. באחת מדוכני הירקות, מעל העגבניות, לצד דגל מרוקו, מישהו דאג לשים גם דגל קטן של פלסטין. ממקלט הרדיו שהיה פתוח דיווחו החדשות בהרחבה על הפצצות חיל האוויר וההרוגים ברצועת עזה. בחנות ספורט מקומית, בובת הראווה שבכניסה הולבשה בחולצת הנבחרת הלאומית, כשעל כתף אחת צעיף של התאחדות הכדורגל המרוקאית, ועל כתף אחרת צעיף של התאחדות הכדורגל הפלסטינית. במרכז התרבות המקומי, בעיר העתיקה, היה שלט שהודיע שבפנים מתקיים אירוע התרמה למען פלסטין.

בתוך הבניין מכרו שמן זית וחולצות. כל ההכנסות קודש לנפגעים בעזה. שבט הצופים המקומי, 5,000 ק"מ מכאן, התגייס על מנת לעזור. תמורת כל תרומה, קטנה כגדולה, הם העניקו דגלון קטן: על צדו האחד מסגד אל-אקצא, ועל צדו האחר שני דגלים כרוכים זה בזה – הדגל המרוקאי והדגל הפלסטיני. ביציאה, ניתן היה לשים לב שכמעט כל אדם שצעד החוצה ממרכז התרבות הניח סביב צווארו את הדגלון. העיר אסילה, צפון מערב מרוקו, בזמן "צוק איתן", הייתה מלאה באנשים שהסתובבו עם דגלי פלסטין.

באותו היום, במסיבת עיתונאים של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון, אמרו השניים לתושבי ישראל שלא רק שתמיכתה של הקהילה הבין-לאומית במבצע היא חסרת תקדים, אלא שלראשונה גם העולם הערבי מתייצב נגד חמאס ולצד ישראל. "החמאס בבידוד הרבה יותר גדול מכפי שהיה", אמר נתניהו, "כוחו הותש ואין לו איך להתחמש. מי עדיין תומך בו? קטר, תורכיה, איראן – אבל מי עוד? רוב העולם הערבי נגד חמאס". נתניהו רמז אז ל"אופק המדיני החדש", שעוד יודגש על ידו בהמשך, ושבמרכזו "המדינות הערביות המתונות", סעודיה ומצרים.

העמדה של נתניהו, איך לומר, נעימה מאוד לאוזן הישראלית, ויעלון שותף לאותה הקונספציה. מצד אחד, כך נטען, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בכלל לא העניין. עזבו אתכם מוויתורים, מהתנחלויות, מכיבוש או מנכבה. כל אלה כבר לא רלוונטיים כשמנגד יש את "האסלאם הקיצוני": חמאס הוא דאע"ש ודאע"ש הוא חמאס. מצד שני, מה יכול להעיד יותר על מוסריות המבצע הישראלי בעזה, והצדקת ההרג הרב שם, מאשר תמיכה ערבית – "אפילו הערבים" – בפעולה. ואכן, ענפים של הקונספציה הזו צצו חדשות לבקרים מלב הפופוליזם הישראלי. "מה גרם גם למדינות ערב להתאחד סביב נתניהו", כתב דני גילרמן בגלובס. "בעולם הערבי מאבדים את הסבלנות כלפי חמאס", היתה המסקנה של ממר"י. "כך הפסיד חמאס את תמיכת העולם", כתב סגן שר החוץ לשעבר, האיש והכסא הקטן, דני איילון.

טקס קבלת פרס נובל לשלום (תמונה: ויקיפדיה)

את הדיסוננס הזה, שבין תמיכה ערבית מתגברת בישראל, לפחות אליבא דנתניהו, למאות הדגלונים הפלסטינים שחולקו 5,000 ק"מ מכאן, ניתן להסביר בכמה דרכים. כולן מצביעות על התפיסה המעוותת הרווחת כאן בנוגע ל"שלום". קחו לדוגמה את יחסי ה"שלום" הקיימים בין ישראל למצרים וירדן, שתי מדינות ערביות "מתונות". אז נכון שיש שגרירות ישראלית בקהיר ועוד אחת בעמאן, ונכון שראש השב"כ יצא למצרים לעמוד בראש המשלחת הישראלית אחרי "צוק איתן", ונכון שמשטרת עמאן מגנה בחירוף נפש על שלום השגריר הישראלי שם. אבל אילו הייתם שואלים מחר 80 מיליון מצרים ועוד 8 מיליון ירדנים האם הם בעד סילוק השגרירות הישראלית מארצם, רוב הסיכויים שהתשובה לכך הייתה חדה וברורה: כן. לא משנה מה יגידו נתניהו ויעלון; לישראל, 66 שנים אחרי הקמתה, אין יחסי שלום עם אף מדינה באזור. חלק גדול מיחסי העבודה המתקיימים בינה לבין שכנותיה, מצרים או ירדן, נוגעים ל"שיתוף פעולה ביטחוני" שנובע מ"סכנה משותפת". אבל השיתוף הזה הוא תוצר של "שלום" שנמצא על הנייר בלבד.

מכאן יוצא שההתלהבות הישראלית מביקורת מצרית נגד חמאס, או מהתבטאות סעודית נגד ח'אלד משעל, נובעת גם מבורות וגם מילדותיות. עבד אל-פתאח א-סיסי, גם אם יגיד על עצמו שהוא מהפכן, וגם אם כל התמונות בח'אן אל-ח'לילי יהיו שלו, מסתכל על חמאס אבל רואה בעיקר את האחים המוסלמים במצרים. גם עיתוני סעודיה יכולים לצאת נגד משעל ונגד "פחדנותו" על שלא התייצב בעזה, אבל הם מפחדים בעיקר ממפת האינטרסים האזורית המשתנה, מהקשר הקטרי לאחים המוסלמים, ומההשפעה של כל אלה על הבית. חמאס או משעל, כשלעצמם, מעניינים את מצרים, את ירדן או סעודיה כקליפת השום. מכאן שגם יציאה של מדינות אלה נגדם אין בה בכדי לתמוך בהתניה הפבלובית של ירושלים כאילו יש בכך משום תמיכה בישראל. הן מפני ששותפות מתוך מצב אסטרטגי רגעי היא שותפות לשעות, לא לימים, בטח לא לשנים. הן משום שהמלך הירדני או הנשיא א-סיסי לא מייצגים את העם היושב בארצותיהם. והן מפני שהעם הסעודי, הקטרי, המצרי, המרוקאי והירדני יכולים לנטות לכיוון חמאס או פתח במאבק הפנימי הפלסטיני, ולכיוונו של דיקטטור נבחר או של האחים המוסלמים המודחים במאבק האזורי, אך בסכסוך הישראלי-פלסטיני הם יהיו קרובים, מחויבים, קשורים ותומכים באופן ברור ומובהק לצד אחד בלבד: העם הפלסטיני.

ההנהגה הישראלית, בדברה על "שלום" או על "אופק מדיני חדש", צריכה ליטול קורה מבין עיניה. על מנת לעשות שלום אמיתי עם ירדן צריכה ישראל לעשות שלום עם הפלסטינים. אין דרך אחרת. על מנת להתקדם באמת ביחסי השלום בין ישראל לבין סעודיה ישראל אינה זקוקה לדיבורי סרק על "מדינות מתונות", אלא לדון ברצינות בתכנית השלום הסעודית. אם ישראל באמת רוצה שלום עם מצרים, היא צריכה להפסיק להסתכל על המדינה דרך עיניו של רודן זה או אחר, דרך איש אחד בצמרת או ראש שירותי המודיעין שלו, ולהתחיל להביט לעבר 80 מיליון האזרחים שחיים תחתם ושאמורים להיות השכנים של כולנו. אם ישראל רוצה שתושבי אסילה במרוקו יילכו יום אחד גם עם דגל שעליו מרוקו וישראל, היא לא יכולה לדבר עם העזתים רק בטילים ובמטוסים. אם היא רוצה חברים היא צריכה להפסיק למצוא אותם באויבים של האויבים שלה, והיא בעיקר צריכה להפסיק לשקר לעצמה.

שלום הוא לא רהיט שצריך למכור, אלא ערך שלמענו חיים. את קידומו ומימושו לא עושים על הנייר בלבד, אלא מתוך מהפך אמיתי בסולם העדיפויות, מתוך שינוי בתכנית הלימודים, ומתוך תיקון של מנגנוני השכנוע העצמי. 


ד"ר יוני מנדל הוא מנהל הפרויקטים במסגרת הים-תיכונית במכון ון ליר בירושלים ופוסט-דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו על ההיסטוריה הפוליטית של לימודי הערבית בבתי ספר יהודיים בפלסטין/ישראל יוצא לאור בימים אלו (לונדון: פלגרייב מקמילאן).

 
שתף מאמר זה