22.01.2017 מאמר מאת שמואל לדרמן
 

ישראל בדעת הקהל במערב: ההקשר הגלובלי

תנועת הסולידריות הפלסטינית והתמיכה בה במערב, לרבות בקרב צעירים יהודים, מספקת הסבר חלקי בלבד לשינויים בדעת הקהל המערבית כלפי ישראל, אולם היא גם מהווה ראיה לכך שמקורם של השינויים הללו אינו בתהליכים הפוליטיים בישראל בלבד

בעשור האחרון גוברת המודעות בישראל ומחוצה לה לירידה במעמדה של ישראל בדעת הקהל המערבית. הערכה אסטרטגית של המכון למחקרי ביטחון לאומי לשנת 2016 מצביעה על הסכנה הטמונה בתופעה, הנתלית במגוון גורמים: הרכבה הימני של הממשלה, חקיקה אנטי-דמוקרטית בשנים האחרונות, הקיפאון בתהליך המדיני, תגובה בלתי-מידתית של ישראל לפיגועי הסכינים ועוד. סקרים מהשנים האחרונות מלמדים כי גם בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית האמריקנית ניכרת ביקורת גוברת כלפי ישראל, ואף תמיכה הולכת וגדלה בסנקציות נגדה. בכנס שיזם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, בתחילת 2016 הוצגו נתונים מדאיגים, המלמדים על הקושי הגובר של סטודנטים אמריקאים יהודים להזדהות עם ישראל, ועל כך שהיא נתפשת בעיניהם בהדרגה כלא מערבית ולא דמוקרטית.

אלה הן רק מספר דוגמאות למה שמשקיפים רבים רואים כשינוי חסר תקדים בדעת הקהל המערבית, במיוחד בקרב צעירים (כולל יהודים), כלפי ישראל. לצד גורמים הנעוצים במדיניותה של ישראל מקובל לתלות את ההסבר לתופעה גם בחולשת ההסברה הישראלית, בתעמולה פרו-פלסטינית, הנשענת על בורות במערב באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובהשפעת המבצעים הצבאיים בעזה בשנים האחרונות. אולם לצד זאת ניתן להצביע על תהליכי עומק, הנוגעים לתנועות חברתיות גלובליות שצמחו בשני העשורים האחרונים. התנועות הללו משפיעות, אם כי לרוב באופן סמוי מן העין, על דעת הקהל במערב.

המצע שפרסמה ״התנועה למען חיי השחורים״ (The Movement for Black Lives) אשתקד מדגים היטב תהליכים מסוג זה. המצע עורר הדים בשל חשיבותה של התנועה בארצות הברית והמודעות הגוברת לדיכוי הקהילה האפרו-אמריקנית, אך גם נוכח הגדרת הכיבוש הישראלי כ״רצח עם״ נגד הפלסטינים, כחלק מביקורת רחבה יותר על מדיניות החוץ האמריקנית ועל תמיכתה במעשים מסוג זה ברחבי העולם. בחלק אחר של המצע, שזכה לתשומת לב מעטה יחסית, קוראת התנועה לכינון ממשל-עצמי של קהילות מקומיות, המושתת במיוחד על תקציב השתתפותי (participatory budgeting), במסגרתו תקבענה הקהילות עצמן את אופן חלוקת המשאבים. בין חלקי המצע ישנו קשר הדוק, והוא עשוי ללמד דבר חשוב על השינויים בדעת הקהל המערבית כלפי ישראל.

שורשי הקשר הזה נעוצים בתחילת שנות התשעים, בניסוי בדמוקרטיה השתתפותית שנערך בפורטו אלגרה, עיר בת מיליון וחצי תושבים בברזיל. במסגרת הניסוי קבעו תושבי העיר בעצמם את אופן חלוקת התקציב באמצעות רשת של מועצות שכונתיות ואזוריות. התוצאה הייתה הפנית משאבים גדולים הרבה יותר לצרכים בסיסיים שהעסיקו את מרבית התושבים כגון נגישות למים, בניית מרפאות ובתי חולים וניקוז הביוב מהרחובות. במישור הפוליטי הרחב יותר הצית הניסוי את דמיונן של תנועות חברתיות ברחבי העולם לגבי האפשרויות הטמונות בממשל-עצמי, דמוקרטי ומקומי.

במקביל החלו מאבקים של קהילות ילידיות, במיוחד בדרום הגלובלי, לצבור תאוצה. מאבקם של הזפטיסטה, ילידים ממקסיקו שנאבקו נגד הפקעת אדמותיהם, הפך לסמל למאבק המשלב הכרה בדיכוי ההיסטורי והעכשווי של קבוצות ילידים, התרסה כלפי המדיניות הניאו-ליברלית, הנתפסת כביטוי של ההגמוניה הצבאית והכלכלית המערבית (במיוחד האמריקנית), וצורך בממשל-עצמי של קהילות מקומיות, ומבקש לעצב סדר יום חברתי ופוליטי אלטרנטיבי. המאבקים הללו היו מקורות השראה חשובים למחאות במערב בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים נגד הגרסה הניאו-ליברלית של הגלובליזציה.

שנת 2003 הייתה שנת שיא לתנועה החברתית הגלובלית הזאת. היא שיחקה תפקיד חשוב בהתגבשותה של מחאה המונית, שהקיפה עשרה מיליון בני אדם ברחבי העולם, נגד הפלישה המתוכננת של ארצות הברית לעיראק. בעקבות האירוע חסר התקדים נכתב בניו-יורק טיימס כי "ייתכן שישנן עדיין שתי מעצמות-על בעולם: ארצות הברית ודעת הקהל העולמית". אולם כוחה של תנועה זו הוא בזרמי העומק שהיא מבטאת יותר מאשר במספר המשתייכים אליה. צעירים ברחבי המערב, בעיקר באוניברסיטאות, הרואים את עצמם כליברלים ופרוגרסיביים, מזדהים יותר ויותר עם מאבקיהן של קבוצות מדוכאות. המאבקים על זכויות נשים, דיכוי אוכלוסיות ילידיות, דיכוי שחורים, מאבקים סביבתיים, זכויות עובדים, קשרי הון-שלטון במערב – כל אלה הפכו עבורם לחלק ממאבק אחד כולל, שדורש סולידריות והתארגנות-נגדית משותפת.

דוגמה למגמה זו היא התגבשותו של הפורום החברתי העולמי (World Social Forum), שבעשור וחצי האחרונים הפך לתנועה המאגדת בתוכה תנועות חברתיות מכל רחבי העולם. את מפגשיו הראשונים קיים הפורום בפורטו אלגרה, כאות לתמיכה בניסוי בדמוקרטיה השתתפותית בעיר. דוגמה אחרת היא החלחול של המאבקים הללו למוסדות ממשלתיים ובינלאומיים וכן לאקדמיה. למשל, הביקורת על ההגדרה הרשמית והצרה יחסית של "רצח עם" במשפט הבינלאומי, הממוקדת במדיניות מכוונת של השמדה פיזית. כך צמחו הגדרות אלטרנטיביות ורחבות יותר למושג זה, הכוללות גם את הפשעים שבוצעו נגד אוכלוסיות ילידיות על ידי הקולוניאליזם האירופי. קהילות אלה עברו תהליך ממושך של נישול, גירוש, הרס תרבותי ודיכוי פוליטי, שלא כלל בהכרח מדיניות מכוונת מראש של השמדה פיזית. התייחסות של אקטיביסטיות אפרו-אמריקאיות לדיכוי קהילותיהן כרצח עם היא דוגמה לניסיונות אלו להרחיב את משמעות המושג.

משלב מוקדם של תנועה גלובלית זו תפס בה המאבק הפלסטיני מקום חשוב; הסוגיה בלטה בדיוני הפורום החברתי העולמי כבר בתחילת שנות האלפיים, על רקע האינתיפאדה השניה. עבור אלו המזדהים עם התנועה, הפלסטינים מהווים דוגמה לעם ילידי שנושל וממשיך להיות מנושל מאדמתו וזכויותיו. בהתאם לכך, הם רואים את התמיכה המערבית בישראל כביטוי לצביעותו של המערב, הדואג לזכויות אדם רק כשהן מופרות על ידי אויביו. הקשרים הכלכליים והצבאיים בין המערב לישראל מחזקים את תפישתה של תנועה זו, הרואה במאבק במדיניות הכלכלית-חברתית שמעשירה את המעטים על חשבון הרבים ובמאבק באימפריאליזם ובתוקפנות צבאית מאבק אחד.

תנועת החרם נגד ישראל, שנוסדה בשנת 2005, צמחה על הרקע הזה, והתמיכה הגוברת בה היא חלק מהתחזקותה של אותה תנועה גלובלית. זהו הרקע לסולידריות בין תנועות כמו ״התנועה למען חיי השחורים״ ותנועת הסולידריות הפלסטינית, כמו גם לתמיכה הגוברת בשתיהן. המפגשים ביניהן לימדו אותן להבחין גם בקשרים הפרקטיים שבין המאבקים: למשל, העובדה ששוטרים אמריקאים מאומנים על ידי אנשי ביטחון ישראלים ומדכאים מחאות של שחורים באמצעים שישראל מייצרת ומשתמשת בהם נגד פלסטינים. מבט על האגודות האקדמיות שאימצו את תנועת החרם מצביע גם הוא על הקשרים הללו: חלק נכבד מהן עוסק במחקר על קבוצות ילידיות, קבוצות מיעוט אתניות ולימודים אפריקאיים ופוסט-קולוניאליים, נושאים שהעיסוק בהם נמצא במגמת התרחבות ברורה בשיח האקדמי במערב. הרקע הזה מאפשר גם נקודת מבט מעמיקה יותר על תנועת החרם על ישראל: שאלת הנזק הכלכלי של תנועה זו לישראל היא בסופו של דבר משנית, משום שהיא הצליחה להדגיש נושאים שאקטיביסטים ברחבי העולם, מאוהדי כדורגל בסקוטלנד ועד לחוקרים מובילים של רצח עם, יכולים להזדהות איתם.

בקרב האליטה הפוליטית, במיוחד בארצות הברית, ישראל נהנית עדיין מתמיכה מוצקה, והתחזקות הימין בארצות הברית ובמדינות אחרות באירופה מבטיחה כי בטווח הקרוב המגמות שתוארו לעיל יקבלו ביטוי זניח במדיניות של המערב כלפי ישראל. אולם לא ניתן להתעלם מתהליכי העומק הללו, הניכרים בעיקר בקרב צעירים משכילים וליברלים. בארצות הברית, כדוגמא מרכזית, צעירים נוטים להיות הרבה יותר ליברליים בדעותיהם, והשינויים הדמוגרפיים מביאים להתחזקות השפעתן של קבוצות מיעוט אתניות, במיוחד שחורים והיספנים. אם נבחן למשל את עמדותיהן של אוכלוסיות אלו כלפי החלטת מועצת הביטחון על אי-חוקיות ההתנחלויות הישראליות בשטחים, נמצא (עמ׳ 174-182) שהן נוטות להיות ביקורתיות יותר באופן משמעותי כלפי ישראל. שינויים אלו, ולא רק מדיניות ממשלת הימין בישראל, מביאים לכך שישראל הופכת להיות באופן גובר ואף חסר תקדים סוגיה שמפרידה מצביעים דמוקרטים ורפובליקנים.


 

עריכה: ד"ר לילך אסף

 
שתף מאמר זה