06.03.2016 מאמר מאת אורן ברק
צילום: לילך אסף
צילום: לילך אסף    

ישראל/פלסטין: מעתיד להווה

הדיון המחקרי בשאלה כיצד יש לראות את המרחב שבין הים לנהר מספק שלוש תשובות שונות. מאחר שהוא עוסק בהווה, הוא רלוונטי לשיח על ישראל/פלסטין יותר מאשר הדיון הפוליטי, המתייחס לעתיד ולכן אינו קשור למציאות בשטח

כיצד יש לראות את המרחב שממערב לנהר הירדן, שהפלסטינים מכנים אותו "פלסטין", היהודים הישראלים מכנים אותו "ישראל" או "ארץ ישראל", ואשר ניתן, באופן ניטראלי יותר, לכנות אותו בשם "ישראל/פלסטין"? האם כמעט חמישים שנה של כיבוש ישראלי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מחייבות אותנו לחשוב מחדש על מרחב זה ועל האופן שבו אנו רואים אותו?

למרות הבדלי ההשקפה בין ובתוך כל אחת משתי הקהילות השוכנות בישראל/פלסטין, היהודים הישראלים והפלסטינים הערבים, רוב חבריהן מגדירים את עצמם בדרך כלל כתומכים ברעיון "שתי המדינות" או מתנגדים לו, כאשר יש הנודדים בין שתי העמדות הללו ויש פוסחים על שני הסעיפים. אך האם שיח פוליטי זה, שנסוב סביב עתידו של המרחב הישראלי-פלסטיני, רלוונטי מקץ כחצי מאה של שליטה ישראלית בלעדית בו?

כדי לבחון את השאלות האלה מוטב לבדוק לא את השיח הפוליטי בישראל/פלסטין, שהינו, כאמור, צופה פני עתיד, אלא את המחקר האקדמי, אשר, כפי שנראה בהמשך, עוסק בראש ובראשונה במצב הקיים. בשל קוצר היריעה אתמקד להלן בצד הישראלי, אף שיש מה לומר בהקשר זה גם על הצד הפלסטיני, כמובן.

חלק מן החוקרים, ובהם, כנראה, רוב החוקרים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר בישראל, סבורים כי גם לאחר חצי מאה של כיבוש של השטחים, מדינת ישראל עודנה מדינה דמוקרטית (ויהודית). אמנם, חוקרים אלה אינם מתעלמים מן הכיבוש המתמשך של השטחים, אך לדידם זו אחת מכמה "בעיות לא פתורות" שעמן מתמודדת מדינת ישראל. מכך עולה שאין מדובר במאפיין בסיסי של מדינה זו. ואמנם, חוקרים אלו ממשיכים לראות בישראל מדינה מערבית, ואף נוהגים לערוך השוואות בינה ובין מדינות דמוקרטיות מבוססות במערב.

חוקרים אחרים מכירים בכך שישראל אינה דמוקרטיה "רגילה", כלומר דמוקרטיה ליברלית, וטוענים שהיא "דמוקרטיה אתנית", קרי: כזו שבה יש עדיפות לקבוצה אתנית מסוימת. בהתאם לכך, חוקרים אלו עורכים השוואות בין ישראל לבין מדינות דמוקרטיות מבוססות פחות, כולל מחוץ למערב. עם זאת, גם חוקרים המחזיקים בתפיסה זו אינם מפקפקים בכך שישראל היא מדינה דמוקרטית.

קבוצה שנייה של חוקרים סבורה אף היא שישראל היא דמוקרטיה, אך שלא כמו חברי הקבוצה הראשונה חבריה רואים את המשטר שלה כבעייתי, ואף פגום, בעיקר – אך לא רק – עקב הכיבוש המתמשך של השטחים מאז 1967 וההשפעה העמוקה שיש לכך על הפוליטיקה, החברה, הכלכלה, והתַּרְבּוּת (ראו למשל אלדר וזרטל, ברטל ושנל ובן אליעזר). חוקרים אלה גורסים אף הם כי ניתן להשוות בין ישראל לבין מדינות דמוקרטיות במערב, אך כאשר הם עושים זאת הם משווים בין ישראל לבין מדינות מערביות שחוו משבר עמוק בעקבות הניסיון שלהן להתכווץ מבחינה טריטוריאלית, ובמיוחד צרפת בתקופת מלחמת אלג'יריה (1962—1954).

יתרה מכך, בעיני חלק מן החוקרים האלה, הניסיון של צרפת, שנסוגה מכל אלג'יריה ופינתה משם כמיליון מאזרחיה, יש בו כדי לרמז על הפתרון הרצוי לישראל/פלסטין: עלייתו לשלטון בישראל של איש צבא בכיר לשעבר שיפסע בעקבותיו של נשיא צרפת שארל דה גול, אף הוא גנראל לשעבר, ויחלץ את ישראל מן השטחים.

אך לצד שתי הקבוצות האלה ישנו מספר גדל והולך של חוקרים בארץ ובחו"ל הגורסים כי מאז מלחמת ישראל-ערב ב-1967 וכיבוש השטחים, ישראל/פלסטין היא למעשה ישות פוליטית אחת, גם אם לא מוכרת באופן פורמלי. זאת בעיקר עקב העובדות שקבעה ישראל בשטחים מאז התרחבותה, מצד אחד, וכשלונם של כל הניסיונות של הפלסטינים להיפרד ממנה, בין אם באלימות או במשא ומתן, מצד שני. בעיני חוקרים אלה, ההתמשכות של מצב-עניינים זה מטילה צל כבד על אופייה הדמוקרטי של ישראל, ולכן חלקם רואים את ישראל/פלסטין כ"אתנוקרטיה", כלומר משטר לא דמוקרטי, או דמוקרטי בחלקו, שבה קהילה אחת, היהודים הישראלים, מושלת בכיפה.

החוקרים הנמנים עם קבוצה זו משווים בין ישראל/פלסטין לבין חברות שסועות אחרות שבהן הייתה קהילה אחת דומיננטית, כמו דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד וסרביה בתקופת מלחמות הבלקן. יש המשווים בין ישראל למדינות וחברות שסועות שבהן אף קהילה אינה דומיננטית, כמו צפון-אירלנד מאז "הסכם יום שישי הטוב" ב-1998, דרום-אפריקה לאחר קץ האפרטהייד, ולבנון, שהתרחבה ב-1920, דבר שהביא ליצירת חברה שסועה במקום מדינת לאום נוצרית מארונית.

השאלה כיצד יש לראות את המרחב שממערב לנהר הירדן נענית, אפוא, בשלוש דרכים שונות, שכל אחת מהן מיתרגמת לתפיסה שונה של ישראל ואופי המשטר בה (דמוקרטיה מבוססת, פגומה, או נעדרת); של המרחב הפלסטיני-ישראלי כולו (מדינה ושטח הנתון לשליטתה, מדינה וקולוניה שטרם השתחררה מעולה, וישות פוליטית אחת); ושל סוג המשטרים שאליו שייכת ישראל (דמוקרטיות מבוססות, דמוקרטיות במשבר, וחברות שסועות עם או בלי הגמוניה של קהילה מסוימת).

נראה כי דיון מחקרי זה, העוסק בהווה, הינו רלוונטי יותר לדיון סביב ישראל/פלסטין יותר מאשר הדיון הפוליטי, המתמקד אך ורק בעתיד ולכן הוא בעל קשר רופף בלבד למציאות.

 
שתף מאמר זה