יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
28.01.2014

כשלון תהליך השלום: זו לא טעות, זו מדיניות

הסכסוך הישראלי-פלסטיני שרד עד כה את כל יזמות התיווך ותכניות השלום משום ששני הצדדים אינם מוכנים להתמודד ברצינות עם עברם, עם הווה חייהם ועם עתידם. רצונם של האמריקאים להיניק יותר משישראל והפלסטינים רוצים לינוק יניב גם הפעם תהליך יותר מאשר שלום.

"ארבעים שנה הם פרק זמן מעט ארוך מידי לשגגות, פרק זמן הדורש לפחות לחשוב על הסדירויות שמאחורי התאונות הרבות." (ישי רוזן-צבי, "זמן מתנחלים").

 

ביולי 2013 יצא מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי ביוזמה לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. קרי הקצה לצדדים תשעה חודשים להגיע להסכם כלשהו בתיווך אמריקאי.

חסרי אונים אל מול עתיד לא נודע, כל שנותר לנו הוא להרהר על מה שכבר היה. הבה נזכר במסעות הדילוגים של מזכירי המדינה האמריקאים לדורותיהם מזה יובל שנים. נציין את הבולטים שבהם: החל בויליאם רוג'רס, הוגה "תכנית רוג'רס" (1969-1971) בממשל ניקסון; הנרי קיסינג'ר, אשר ניסה את מזלו לפני מלחמת יום הכיפורים ונכשל; וסיירוס ואנס שהציע את "תכנית האוטונומיה לשטחים הפלסטינים" כחלק מהסכם השלום עם מצרים בסוף שנות השבעים, אולם חקיקת "חוק יסוד ירושלים בירת ישראל" ביולי 1980 סתמה את הגולל גם על הנסיון הזה. בשנת 1982 שלח אלינו הנשיא רונלד רייגן את מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ אשר הגה תכנית שלום בעקבות הפלישה הישראלית ללבנון. נסיונו השני והמתסכל לא פחות של שולץ נודע כ"יוזמת שולץ" מ-1989. האמריקאים ניסו לפתור את הסכסוך ללא אש"ף, ובתגובה החרימו תושבי השטחים את שולץ, שנאם (למצלמות) בפני אולם ריק במזרח ירושלים. בצד הישראלי, מעיד שולץ בזכרונותיו, דחה יצחק שמיר על הסף את הנוסחה "שטחים תמורת שלום". בסופו של דבר ירושתו העיקרית של שולץ למחליפו בתפקיד ג'יימס בייקר היתה הכרה אמריקאית באש"ף (אשר שרדה כחצי שנה).

ג'ורג' שולץ (תמונה: ויקיפדיה)

לאחר מלחמת המפרץ ונפילת ברית המועצות באה לעולם "יוזמת בייקר" אשר הביאה לכינוס ועידת מדריד, המשיכה בשיחות וושינגטון ולבסוף הביאה להסכמי אוסלו ולהכרה ההדדית והיסטורית בין ישראל ואש"ף בבית הלבן ולהקמת הרשות הפלסטינית. אולם באוסלו לא הקמנו את מדינת הפלסטינים ולפיכך מזכירי מדינה אמריקאים נוספים זכו לבקר באזורנו ולהכתים את הקריירה שלהם בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.  ניזכר בערגה בוורן כריסטופר, מדלן אולברייטקולין פאוול וקונדוליסה רייס, אשר כיתתו את רגליהם בין וושינגטון, עמאן, וואי פלנטיישן, קהיר, אנאפוליס-מרילנד, ירושלים ורמאללה. בפתחו של האלף השלישי ניסו האמריקאים פעם נוספת את אחוזת קמפ דיוויד הנשיאותית – מי יודע, אולי אוויר ההרים וזכרם של סאדאת ובגין ישפיעו לטובה על הצדדים – אולם הקסם לא עבד, וגם הנסיון הזה הסתיים במפח נפש וגם ללא פרטנר. ברק וערפאת חזרו מקמפ דייוויד בדיוק בזמן לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא.

בשלב זה נולד בטאבה מתווה קלינטון. אחריו הגיחה לאוויר העולם אחותו הצעירה – מפת הדרכים של בוש (הבן). הילרי קלינטון, מזכירת המדינה הקודמת, הפגינה אדישות יוצאת דופן כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם ג'ון קרי, המייצג אולי את השינוי שחל בתקופת כהונתו השנייה של אובמה, חזר לתלם והוסיף את שמו לרשימת מזכירי המדינה שלכלכו את ידיהם  ב"סכסוך", שם גנרי שהפך זה מכבר מטאפורה לסרבנותם העיקשת של הצדדים הניצים לשבת ברצינות אחד עם השני ולפתור את בעיותיהם.

לפני מספר חודשים הזדמן לי לשמוע את שגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו ואת הקונסול האמריקאי בירושלים מייקל רטני (המשמש כנציג האמריקאי לרשות הפלסטינית) עונים על השאלה מדוע לדעתם מתווה קרי עשוי להצליח היכן שהמתווים הקודמים נכשלו. "הפעם זה שונה", הסבירו הדיפלומטים, "בגלל שלג'ון קרי מחויבות אמיתית, כנה ועמוקה לתהליך." במילים אחרות, אין משמעות ל(אי) רצונם של הישראלים והפלסטינים בפיוס, אלא לרצונו של קרי ולמידת האכפתיות שלו מהתהליך. אם הכל יתקתק על פי התכנית, באפריל 2014 יהיה לנו הסכם וקרי יהיה מועמד ודאי לפרס נובל לשלום. אולם, כפי שכבר נוכחנו לדעת, הסכם שלום בין מנהיגים אינו מהווה ערובה לשלום. דבר נוסף, תהליך השלום הישראלי-פלסטיני משקף מראשיתו אינטרסים זרים יותר מאשר את רצונם האותנטי של ישראלים ופלסטינים להגיע לפשרה מוסכמת.

 

דאוס אקס מכינה

ההיסטוריון אבי שליים כותב באירוניה כיצד מספרים שהאפיפיור אמר פעם כי "שניים הם הפתרונות האפשריים ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי: המציאותי והניסי. הפתרון המציאותי – מחייב מעורבות ההשגחה העליונה; הניסי – הסכמה מרצון בין הצדדים עצמם." שליים ממשיך וכותב כי "פתרון שלישי שלא נחזה על ידי האפיפיור היה מעורבות אמריקנית."

מאמצע שנות השבעים ואילך מתקיימת תנועה עקבית בכיוונים מנוגדים: בעוד אש"ף הולך ומתרחק מהאמנה הפלסטינית ומשלילת קיומה של מדינת ישראל ונע לעבר הכרה בקיומה ומוכנות לפשרה עימה, הולכת מדינת ישראל ומתרחקת מהנכנות לפשרה טריטוריאלית ומעמיקה את אחיזתה בשטחים הכבושים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ העיר ב-1991, השנה בה החל תהליך השלום עם הפלסטינים, כי המשך השליטה בשטחים בכוח הזרוע נעשה בישראל לערך עליון. בסופו של דבר היה זה לחץ חיצוני שהביא את הצדדים אל שולחן המשא ומתן. זה קרה בראשית שנות התשעים, עם סוף המלחמה הקרה והמשבר בעיראק, אשר פתחו חלון הזדמנויות לגיבושו של סדר עולמי חדש (וקצר ימים) של הגמוניה אמריקאית.

עם שוך הקרבות הגיע לאזור מזכיר המדינה ג'יימס בייקר מצוייד בהזמנה שאי אפשר לסרב לה. בייקר למעשה הכריח את הצדדים להשתתף בועידת השלום במדריד (אוקטובר 1991). עבור אש"ף היה זה חבל הצלה מן השפל המדיני והכלכלי בו היה שרוי הארגון עקב תמיכת ערפאת בסדאם חוסיין. כדי להביא את יצחק שמיר למדריד נאלץ בוש (האב) לאיים בהפסקת הערבויות האמריקאיות (כ-10 מליארד דולר שהיו נחוצים לישראל כדי לקלוט את העלייה מחבר העמים). האיום עשה את שלו, ושמיר הקפיא את הבניה בהתנחלויות ויצא למדריד.

כאז גם היום, תהליך השלום משקף בעיקר את האינטרסים ואת הרצונות של ארצות הברית, ולכל היותר של הקוורטט לענייני המזרח התיכון.

ראש הממשלה שמיר וסגן השגריר באום נתניהו (צילום מסך: יוטיוב) 

הסכם אוסלו: כשלון מבני?

המגעים שהחלו במדריד נמשכו בוושינגטון, שם דיברה משלחת ישראלית ישירות עם משלחת של פלסטינים תושבי השטחים בלבד. אולם במהלך השיחות היה זה סוד גלוי שהפלסטינים מתאמים את צעדיהם עם ראשי אש"ף בתוניס. בעקבות השיחות בינואר 1992 פרשו מן הממשלה מפלגות הימין "התחייה", "צומת" ו"מולדת" והדבר הביא להקדמת הבחירות. ביוני אותה שנה סיימה ממשלת שמיר את תפקידה וממשלת העבודה בראשות יצחק רבין עלתה לשלטון. בדצמבר 1992 שם רבין המנוח סוף להונאה העצמית וביטל את האיסור בן שש השנים על קיום מגע עם אש"ף.

ביום שלמחרת נפתח באוסלו ערוץ תקשורת חשאי וישיר בין נציגי ישראל לאש"ף-תוניס. הערוץ החשאי נועד לסייע לשיחות בוושינגטון שעלו על שרטון. הקשיים נבעו בין היתר מההתעקשות הפלסטינית בוושינגטון לקבל התחייבויות ישראליות בנוגע לבניה בהתנחלויות ולגבי מעמדה של ירושלים בתחילת התהליך ובמשך תקופת הביניים. בהיותם תושבי השטחים, הבינו חברי המשלחת את חשיבות הסוגיות הללו להצלחתו של המהלך המדיני. בפועל עבר מרכז הכובד מוושינגטון לאוסלו, שם דיברה ישראל ישירות עם ראשי אש"ף שישבו בתוניס.

בראש מעייניה של האליטה האש"פית הגולה עמדה סוגיית ההכרה במעמדה והבטחת מקומה בכל הסדר עתידי. מבחינת ישראל מדובר היה במהפך בגישה: במשך השנים ישראל ביקשה לעקוף את אש"ף-תוניס – ה"חוץ", ולדבר ישירות עם תושבי השטחים – ה"פנים", במטרה לסכם עמם על אוטונומיה מוגבלת. אולם דווקא כאשר נראה היה שישראל השיגה את מבוקשה היא זנחה את ה"פנים" ועברה לדבר ישירות עם תוניס בנסיון להשיג עסקה טובה יותר (ואולי הגיע רבין למסקנה שרק עם ערפאת ניתן לסגור עסקה). כך או אחרת, באביב 1993 המשלחת הפלסטינית בוושינגטון, בראשותו של פייסל חוסייני, העלתה לראשונה לדיון את סוגיית ירושלים ואף הקשיחה את עמדותיה, בעצה אחת עם ערפאת. האחרון התגמש באוסלו באותן הסוגיות בדיוק ובכך שכנע את הישראלים לנטות לכיוונו.

פייסל חוסייני (צילום מסך: יוטיוב)

ערפאת זכה לנאמנות מוחלטת מנציגי הפנים ובתמורה הוליכם שולל ושיחק מאחורי גבם משחק כפול. חשוב מכך, הפלסטינים למעשה ויתרו על קבלת ערבויות ישראליות בנוגע לעתיד הבניה בהתנחלויות ולמעמד ירושלים, וגם מהותו של הסדר הקבע נותרה מעורפלת. ערפאת הסכים לוויתורים הללו בעבור תמורה סמלית – הכרה הדדית בין אש"ף לישראל והכרה במעמדו כמנהיג הפלסטיני. בכך סלל ערפאת את הדרך בחזרה לשטחים עבורו ועבור אנשיו בתוניס, אולם בכך איבד כבר בתחילת התהליך את הקלף החזק ביותר, ולמעשה הקלף היחיד שהיה לו – הכרה פלסטינית בישראל.

בקרב אנשי המשלחת הפלסטינית בוושינגטון ואינטלקטואלים פלסטינים שררה תמימות דעים כי באוסלו פגע ערפאת קשות באינטרס הפלסטיני. בראיה לאחור ניתן לומר כי בהסכם העקרונות עצמו נזרעו זרעי כשלונו. תככנותה הפוליטית של ישראל הביאה לה עסקה טובה מכדי שתוכל להיות אמיתית. העדר ההגבלות על הבניה בהתנחלויות במשך תקופת הביניים ואי הבהירות ביחס לירושלים המזרחית הביאו למירוץ קביעת עובדות בשטח שבו השתתפו מתנגדי ההסכם וממשלת ישראל כאחד (גם הפלסטינים השתתפו במירוץ אבל הם היו בבירור הצד החלש). הדבר פגע קשות ביישומו של ההסכם ובחוסנו של התהליך עוד בתקופת הביניים. חולשה מבנית זו הביאה לכך ששנתיים אחרי ההסכם, אחרי רצח רבין ועליית הליכוד לשלטון, אפשר היה להשתמש במסגרת האדמינסטרטיבית של הסכם אוסלו עצמו כדי למוסס את מהותו.

הסכם אוסלו (1993) נחתם לתקופת ביניים של חמש שנים שבסופן היה אמור להיחתם הסכם הקבע. עשרים שנה אחרי תאר מירון בנבנשתי מה נותר מאוסלו:

"כמה מובלעות פלסטיניות מנותקות זו מזו ונטולות כוח חיות כלכלי, המשך שליטה ישראלית ישירה על רוב שטחי הגדה, רשות פלסטינית התלויה תלות מוחלטת בנדיבות ליבם של תורמים ובסיוע פוליטי (שאי אפשר לסמוך עליו) של מדינות ערב, ובעיקר – הפלסטינים איבדו את כלי הנשק החד ביותר שהיה בידיהם לפני אוסלו: היכולת להעניק לגיטימציה לאויב הציוני, או למנוע אותה. תוך זמן קצר, לא זו בלבד שתהליך אוסלו נעצר, אלא הסכסוך הישראלי פלסטיני שקע לתהומות של אלימות. ממשלות ישראל [...] פעלו במרץ להפוך את ההפרדה המגולמת בהסכמי אוסלו, מנוסחה לפתרון מוסכם לנוסחה של שליטה ודיכוי" (בנבנשתי, 'חלום הצבר הלבן', עמ' 272).

 

תהליך הפירוק

על פי אוסלו פלסטינים וישראלים היו אמורים להתחיל את המאה ה-21 כשהם חולקים את הארץ במסגרת של הסכם מדיני ואולי גם בראשיתו של תהליך פיוס בין העמים. בסוף גם היה אמור להיות שלום. אולם עשרים שנה אחרי נראים השלום והפיוס רחוקים כתמיד.

עם זאת, הסכם אוסלו שינה את זירת הפעילות באופן ניכר, והמציאות האדמיניסטרטיבית שיצרו ההסכמים נותרה בעינה. הרשות הלאומית הפלסטינית אשר הוקמה בעקבות ההסכם נהנית מאוטונומיה חלקית בניהול ענייני האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, והתנועה הלאומית הפלסטינית הפכה מקונגלומרט של ארגונים מהפכניים לגוף בעל מבנה פוליטי-מדיני במהותו, גם אם עדיין לא מדינה עצמאית. באופן דומה נראה היה כי הסכם אוסלו סימל מהפכה במחשבה הציונית או לכל הפחות שינוי אסטרטגי בתפיסתו של ראש הממשלה יצחק רבין. רבים פירשו את ההסכמים כדרך שאין ממנה חזרה לקראת הקמת מדינה פלסטינית.

רבין, פרס וערפאת מקבלים פרס נובל לשלום (תמונה: ויקיפדיה)

אולם הרשות הפלסטינית התבררה כגוף מושחת ולא יעיל הדומה למשטרים האוטוקרטיים הערביים יותר מאשר לדמוקרטיה ליברלית צעירה ודינמית. ישראל מצדה הכפילה את מספר המתנחלים מעבר לקו הירוק לאחר החתימה על הסכם אוסלו. בשש השנים שחלפו מההסכם לשיחות בקמפ דייוויד (1994-2000) יושבו ברחבי השטחים יותר מתנחלים מאשר בכל 25 השנים שקדמו להסכם (1967-1993). דבר זה התאפשר עקב הוויתורים של ערפאת באוסלו. אולם ככל שמדינת ישראל והרשות הפלסטינית בהנהגת פתח-אש"ף סיכלו את התהליך וביזו אותו, המתנגדים האמיתיים לפשרה הטריטוריאלית ולפיוס ההיסטורי היו חמאס והימין הישראלי.

רצח רבין בנובמבר 1995 השיג את מטרתו והביא למהפך פוליטי. במאי 1996 עלה הליכוד בראשות נתניהו לשלטון והחל בפירוק שיטתי של הסכמי אוסלו. הצעד הראשון היה לבנות את שכונת חומת שמואל (הר חומה) בירושלים המזרחית, אשר תוכננה עוד בראשית ממשלת רבין השנייה. למרות שהר חומה נכללת בשטח המוניציפלי של ירושלים מדובר בהתנחלות אסטרטגית אשר מטרתה המובהקת היא לקטוע את הרצף הפלסטיני בין דרום ירושלים המזרחית לבית סאחור ונפת בית לחם הפלסטינית.

ההבדל בין הר חומה לבין שכונת גילה הסמוכה – שכונה יהודית נוספת בדרום-מזרח ירושלים – היא שהר חומה נבנתה אחרי הסכמי אוסלו ובמהלך תקופת הביניים, מתוך מטרה ברורה להשפיע על הסכם הקבע שלא במשא ומתן. מזכירת המדינה האמריקאית מדלן אולברייט התנגדה נחרצות להקמת הר חומה ויש הטוענים כי אמרה שהשכונה תוקם על גופתה המתה. אני רוצה לאחל לגברת אולברייט אריכות ימים ולציין שבהר חומה מתגוררים כיום כעשרים וחמישה אלף תושבים. תזכורת לחשיבותה של הר חומה בתודעה הפלסטינית ניתנה עם חשיפת מסמכי אל-ג'זירה בראשית 2011, אשר גרמה מבוכה לצוות המשא ומתן הפלסטיני. המסמכים הראו כי בשיחות על הסדר הקבע ב-2008 בין ישראל לרשות הפלסטינית הביע הצד הפלסטיני נכונות לריבונות ישראלית בכל השכונות היהודיות בשטחי מזרח ירושלים כולל הרובע היהודי והארמני, למעט הר חומה. גם יזמת ז'נבה מציעה לפנות את הר חומה. בפועל הבניה בשכונה נמשכת במרץ.

שכונת הר חומה (צילום מסך: יוטיוב)

זמן קצר לאחר מכן הביאה המדיניות הלעומתית של נתניהו בירושלים להתפרצות אלימה בכל רחבי השטחים ואף לחילופי אש בין שוטרים פלסטינים לחיילי צה"ל, לראשונה מאז הסכם אוסלו. בתום שלושת ימי הלחימה שנודעו כ"ארועי מנהרת הכותל" נספרו כתשעים הרוגים מקרב האוכלוסייה וכוחות הביטחון הפלסטיניים וכשבעה עשר חיילי צה"ל נפלו חלל. על מנת להרגיע את הרוחות ולהביא לסיום אירועי הכותל לחץ נתניהו את ידו של ערפאת והעביר לאחריות הרשות הפלסטינית את מרבית העיר חברון, חרף הצהרותיו הפומביות נגד תהליך אוסלו. על פי הסכם חברון כעשרים אחוזים משטח העיר נותרו בשליטת צה"ל (אזור המכונה H2). באזור זה נמצא הישוב היהודי של חברון המתפרס על כ-3% מהעיר וכולל כמה מאות אנשים. המציאות הקשה השוררת ב-H2 מעידה יותר מכל על כוונותיו האמיתיות של נתניהו.

 

ח'אלד משעל ובנימין נתניהו: מי בעד חיסול הטרור?

טרור, על פי אחת ההגדרות, "הוא סוג של מאבק אלים אשר במסגרתו נעשה שימוש מכוון באלימות כלפי אזרחים, על מנת להשיג מטרות פוליטיות (לאומית, חברתית-כלכלית, אידאולוגית, דתית וכו')". הצלחת המאבק בהסכם אוסלו, וכמובן גם הבעיות הפנימיות שהיו טמונות בו, הביאו לקריסת הקונספציה שלו. ההוכחה הניצחת ביותר להצלחת המאבק באוסלו היא שמתנגדי ההסכם המובהקים מחזיקים כיום ברסן השלטון: חמאס שולט בעזה, מאיים על הפתח בגדה המערבית ואף פוזל להנהגת אש"ף, והליכוד שולט בישראל.

גם חמאס וגם הליכוד שוללים בפועל כל פשרה בין שני העמים החולקים את כברת הארץ שבין הנהר לים. ניזאר ריאן, בכיר בזרוע הצבאית של חמאס שחוסל במבצע עופרת יצוקה, אמר פעם שהוא מסכים במאת האחוזים עם אמירתו המפורסמת של אריאל שרון ש"דין נצרים כדין תל אביב". השימוש בטרור ובהתנקשויות פוליטיות מצד מחבלי חמאס והימין הקיצוני בישראל הצליח לעצור את תהליך אוסלו, להפוך אותו על פניו ואף לשנות את המציאות הפוליטית. בשני הצדדים היה זה המחנה הימני-דתי-לאומני אשר התנגד לתהליך באלימות רבה. עבור המחנה הזה, משני הצדדים, המאבק היה על עצם ההישרדות, שכן כל פשרה משמעה שבר אידיאולוגי ואמוני ואבדן כוח והשפעה.

בנסיון נואש לעצור את הנסיגה הישראלית מהשטחים נכנס ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 (פורים ה'תשנ"ד), במהלך תפילת יום השישי שלפני צום הרמדאן, למערת המכפלה, ופתח באש מרובה גליל על המתפללים בעודם כורעים בתפילה. עד שהרגוהו הספיק גולדשטיין לרצוח 29 מתפללים מוסלמים ולפצוע כ-125. הפיגוע של גולדשטיין שיחק לידי הקיצונים הפלסטינים והחריף את מעגל האלימות שהכריע את אוסלו.

בספרו "עומדים לגורלם" קבע מתי שטיינברג כי עד לטבח גולדשטיין ניטש בחמאס פולמוס פנימי חריף ביחס לכדאיות של הרג של אזרחים ללא הבחנה. שטיינברג, שהיה באותם ימים יועצו של ראש השב"כ לענייני פלסטינים, טוען כי המעבר של חמאס מפיגועי ההתאבדות נגד יעדים צבאיים ומפגיעה באזרחים בשטחים בלבד לפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק "נבע ישירות מטבח גולדשטיין". ואכן, זמן קצר לאחר שארבעים ימי האבל הגיעו לסיומם התבצע פיגוע התופת בעפולה. יורם שוייצר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי וראש התכנית "טרור ומלחמה בעצימות נמוכה" במכון קובע גם הוא כי "לאחר הטבח במערת המכפלה הגביר חמאס, ובעקבותיו גם הג'האד האסלאמי, את מאמציו להוציא לפועל פיגועי התאבדות כואבים בתוככי ערי ישראל." שוייצר מסביר כי "השימוש בטרור המתאבדים [..] נועד  בין השאר לנקום בישראל על פגיעות יוצאות דופן בפלסטינים (הטבח במערת המכפלה, חיסול "המהנדס" יחיא עיאש), אך גם לקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית בראשות ערפאת וכנגד המשא ומתן המדיני עם ישראל [...] בכך גם קיווה חמאס לבנות את כוחו כחלופה שלטונית ראויה לרשות."

המאבק המשולב של חמאס ושל הימין הקיצוני הישראלי כנגד הסכמי אוסלו הסלים ככל שישום ההסכם התקדם בשטח. הימין בישראל תקף את הממשלה והסית נגד העומד בראשה בחריפות חסרת תקדים. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה. לאחר מעצרו אמר הרוצח כי היו אלה המתנגדים לאוסלו – אריאל שרון, רחבעם זאבי ורפאל איתן – שסיפקו לו את המניע לרצח. את ההשראה למעשה הוא קיבל לדבריו בהלוויה של ברוך גולדשטיין בקרית ארבע. פיגועי התופת שביצע חמאס בישראל תרמו למהפך הפוליטי ולעליית הליכוד לשלטון ב-1996, בציון דרך שהזכיר את עליית שרון לשלטון בשנת 2001, כשהוא רוכב על גל הטרור שסייע בעצמו להצית כשעלה להר הבית בראש השנה תש"ס.

חמושי חמאס (צילום מסך: יוטיוב)

מגמת ההתחזקות של חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית נמשכה אל תוך המאה ה-21. תרמה לכך רבות התגובה הישראלית לרצף האירועים שהחל ביולי 2000 בקמפ דייוויד והמשיך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר, מבצע חומת מגן באפריל 2002 והקמת גדר ההפרדה אחריו. התחקיר "מליון קליעים באוקטובר" ממחיש כיצד תגובה חסרת פרופורציות של צה"ל בראשית אינתיפאדת אל-אקצא, בתקופת ראש הממשלה ברק, החלישה משמעותית את הרשות הפלסטינית ותרמה להתחזקות חמאס. למסקנות דומות מגיע גם התחקיר המאלף של רביב דרוקר ועופר שלח ב"המקור" על מבצע חומת מגן (חלק א' ו-חלק ב') בתקופת שרון.

חיזוקה של חמאס נמשך גם לאחר דעיכת האלימות, כאשר ב-2005 נסוג שרון מגוש קטיף באופן חד צדדי ומבלי להעביר את האחריות על השטח לרשות הפלסטינית. הדבר נועד במפגיע להחליש את אבו מאזן, לחזק את חמאס ולסתום את הגולל על כל נסיגה נוספת בגדה. יובל דיסקין, שהיה ראש השב"כ בין השנים 2011-2005, טען כי:

"שיא האבסורד [...] זה שאם נסתכל על זה לאורך השנים, אחד האנשים המרכזיים שתרמו להתחזקות חמאס זה ביבי נתניהו, עוד מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. פעם אחת בגלל ההסתבכות של הפעולה בעמאן הוא שיחרר את השיח' אחמד יאסין [הפעולה הכושלת של המוסד להתנקשות בחייו של חאלד משעל שאחריה דרש המלך חוסיין את שחרורו של השייח' יאסין בתמורה לשחרור לוחמי המוסד שנלכדו בירדן]. אחרי זה הוא שיחרר את כל האסירים בעסקת שליט, שזו עוד דחיפה לחמאס, ובסוף הוא איפשר את כניסתו של ח'אלד משעל כמו מלך לרצועת עזה בעקבות 'עמוד ענן.' אם אני מסתכל איפה היה החמאס לפני שחיסלנו את אחמד ג'עברי ויצאנו למבצע 'עמוד ענן' ואיפה הוא היום, אז מבחינה מדינית הוא במקום הרבה יותר טוב."

את היחס לתהליך השלום בממשלת נתניהו השנייה (2009-2013) תיאר דיסקין במילים הבאות: "זה לא שלא מנסים באותה תקופה לפתוח כל מיני ערוצים בשביל לנהל איזשהו משא ומתן עם הפלסטינים, או על מנת ליצור רושם שמנסים, אבל זה לא נעשה בצורה רצינית, עקבית, והייתי אומר – עם כוונת מכוון. וככה אנחנו רואים איך לאט-לאט העסק הזה נשחק ומתמוסס. במקביל אנחנו מרוממים לאט-לאט את חמאס."

 

האם הימין באמת מיישם את המדיניות של השמאל?

למרות כשלון אוסלו, יש הטוענים כי רעיון המדינה הפלסטינית בשטחים, אשר בראשית שנות התשעים עצם העלאתו היה נחשב לבגידה, הפך כיום לבון טון בפוליטיקה הישראלית. ראשי תנועת העבודה כמו אהוד ברק ושמעון פרס ואף אבירי המחנה הלאומי כבנימין נתניהו, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני ואחרים, שכקודמיהם בראשות המחנה הלאומי סירבו בעבר להכיר בקיומו של קולקטיב לאומי פלסטיני ובתוך כך התנגדו נחרצות להקמת מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן, תומכים כיום ברעיון המדינה הפלסטינית באופן מוצהר וגלוי.

אולם נראה שדי היה בהצהרות מפי המתנגדים המושבעים ביותר לרעיון המדינה הפלסטינית כדי להניח את דעתם של רבים במחנה השמאל הציוני. מחנה זה איבד את רסן השלטון וברוב תסכולו הוא מוצא נחמה בטיעון המתנשא ש"הימין אולי בשלטון אבל הוא מקדם את המדיניות של השמאל".

רבים במחנה השמאל רואים בחלוקת הארץ לשתי מדינות את הפתרון הבלתי נמנע והיחיד של הסכסוך. מחנה זה, שהשליך את כל יהבו על חלוקת הארץ, מבקש כעת להראות שדרכו ההיסטורית ניצחה. "עכשיו אפשר להעמיס על המדינה שמיועדת להשתרע על כ-10% משטח ארץ ישראל המנדטורית את כל מטען הטרגדיה הפלסטינית" (בנבנשתי, עמ' 315). חלוקה כזו תטיל את מחיר השלום של השמאל הציוני אך ורק על המתנחלים. לתושבי השפלה השלום הזה לא אמור לעלות דבר.

ברק וערפאת (צילום מסך: יוטיוב)

המחשבה כי הימין מיישם את המדיניות של השמאל היא מנותקת מהמציאות. יריבים פוליטיים, אשר עד אתמול גרסו כי "ירדן היא פלסטין", לא הפכו בִּן לַיְלָה לחסידי הלאומיות הפלסטינית. הם פשוט מסובבים את כולם בְּכַחַשׁ. שלטון הימין משלם את מס השפתיים המתבקש לרעיון החלוקה, אך בפועל הוא מיסמס כל אפשרות לחלוקת הארץ. השטחים הפלסטינים הפכו לבנטוסטנים מפורדים ומוחלשים, והרשות הפלסטינית מונשמת באופן מלאכותי מבלי שתוכל למות אך לבטח לא לחיות חיים של כבוד. זוהי מורשתו האמיתית של שרון, והוא פעל למימושה במרץ מאז שנות השבעים. זוהי ירושתו האידיאולוגית של נתניהו כפי שקיבלה מאביו. נכון לעכשיו, בקרב על ההיסטוריה מנצחת מורשתם של שרון ונתניהו. אלא שבמידה רבה, יש לזכור, זוהי גם מורשתם של רבין (להוציא פרק זמן קצר), פרס ובן גוריון.

 

זו לא טעות, זו מדיניות

בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הקודמת רדפה ממשלת האחדות של הליכוד-המערך, תחת ראש הממשלה שמיר ושר הבטחון רבין, פעילי שלום פלסטינים אשר הטיפו למאבק בלתי אלים ולפשרה פוליטית עם ישראל, וכפתה עליהם מעצרים מנהליים חוזרים ונשנים. בעבודת התזה שלי כתבתי כי מדיניות של רדיפה, כליאה ללא משפט וגירוש של אלה שהטיפו לשלום ולפשרה עם ישראל, בזמן שהשיח' אחמד יאסין וחבריו היו חופשיים להקים את תשתית חמאס בשטחים גם אחרי פרסום אמנת חמאס, הייתה טעות ואיוולת שהחלישה את המתונים וחיזקה את הקיצונים. "אל תהיה יותר חכם משמיר", כתב לי ביובש מנחה העבודה. הרהרתי בהערתו והסכמתי. אכן בלתי סביר להניח שמה שהבין סטודנט צעיר מתוך עיון בגזרי עיתונות, בפרוטוקולים ובזכרונות, חמק בזמן אמת מעיניהם של ראש הממשלה ושר הבטחון.

לא הייתה זו איוולת, אם כן, וגם לא טעות. זו הייתה מדיניות.

מעצרם של פעילי שלום ומנהיגים פלסטינים מתונים לא היה איוולת פוליטית שנעשתה בהיסח הדעת אלא מדיניות עקבית שנועדה להחליש את הקול הפלסטיני המתון והלא אלים, שהעמיד אלטרנטיבה פוליטית משכנעת לשליטה הישראלית בשטחים. זו המדיניות אשר הביאה לגירושו ב-1987 של מובארכ עואד, פסיכולוג פלסטיני-אמריקאי יליד ירושלים אשר הטיף למאבק פלסטיני בלתי אלים והקים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות. חבר כנסת ושר לשעבר אשר ישב שנים ארוכות בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת הסביר לי את ההיגיון שמאחורי המדיניות הזו: "במידה והמטרה היא המשך השליטה על השטחים והעמקת האחיזה בהם, אז דווקא המתונים מהווים איום, שכן הם מספקים אלטרנטיבה לשליטה זו. לעומת זאת, אלה שקוראים לאלימות כמו ראשי החמאס מאפשרים למדינה להמשיך לשלוט בשטחים תוך תוך כדי הצדקת השימוש בכוח."

סרי נוסייבה (צילום מסך: יוטיוב) 

הפרד ומשול

אינני חובב קונספירציות ואני לא מדמה בעיני רוחי את ראשי המדינה מתכנסים במחשכים, מחליטים על המשך הסכסוך ופורצים בצחוק מרושע בעודם שותים וויסקי, מעשנים סיגרים וצולים יוני שלום. אולם מבחינת מהלכיהן של ממשלות ישראל לאורך השנים עולה מגמה עקבית וברורה של מדיניות אשר אינה עולה בקנה אחד עם הצהרותיהן הרשמיות בנוסח "ידינו מושטת לשלום" ועם התמיכה הפומבית בפתרון שתי המדינות. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים מדיפלומטים משקרים, כמובן. בדיוק בשל כך כדאי לבחון את ישראל, כמו כל ישות פוליטית, לא על פי הצהרות מנהיגיה אלא על פי מעשיהם.

מזה כמה עשורים נוקטת מדינת ישראל כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים ובישראל עצמה מדיניות של הפרד ומשול קלאסית, במיטב המסורת של הקולוניאליזם האירופאי הישן. מדיניות זו תרמה רבות להחלשה של הקולקטיב הפלסטיני בארץ ולפיצולו לחמש קבוצות עיקריות (ובתוכן לתתי קבוצות). בכל אחת מהקבוצות הללו נוצר מבנה כוח ואליטה עצמאית השואפים להצדיק את קיומם ולשמר את עוצמתם. במקרים רבים האינטרסים של הקבוצות השונות מתנגשים. לעתים נדירות חולף בהן משב רוח של אחדות לאומית, כמו במאבק האחרון נגד תכנית פראוור, אז הפגינו ביחד תושבי עזה, בדואים בנגב, תושבי הגדה המערבית וירושלים המזרחית ותושבי הגליל הפלסטינים, ובצידם תומכים יהודים ישראלים. אולם רוח זו היא נדירה ועל פי רוב היא רגעית, נקודתית, ומייצגת ברית של מדוכאים יותר מאשר משנה פוליטית וחברתית סדורה של אחדות.

הקבוצות המדוברות הן הפלסטינים אזרחי ישראל, המיוצגים בכנסת וחיים תחת החוק הישראלי; הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, החיים לכאורה תחת החוק הישראלי אך בפועל בין הפטיש הישראלי לסדן הפלסטיני; הפלסטינים תושבי הגדה המערבית, החיים ברובם תחת אחריותה של הרשות פלסטינית; הפלסטינים תושבי רצות עזה החיים תחת אחריות של חמאס; הפלסטינים תושבי מחנות הפלטינים ברחבי השטחים ובפזורה במדינות ערב, החיים תחת אחריות אונר"א.

ברור שישראל לבדה אינה מעצבת עמים ותרבויות משל היו חומר ביד היוצר. לצד גורמים אזוריים ובין-לאומיים הפלסטינים נושאים באחריות לא מבוטלת למצבם. את הופעת חמאס יש לבחון על הרקע הכללי של "עליית האסלאם הפוליטי" בשנות השמונים והתבססותו כאופוזיציה העיקרית לחלק מהמשטרים הערביים. ישראל לא הקימה את חמאס (בניגוד לטיעוניהם של אנשי פת"ח מסויימים); התנועה הוקמה ברצועת עזה בסוף שנות השמונים כסניף העזתי של האחים המוסלמים במצרים. אולם לישראל היתה השפעה מכרעת על ההתבססות הפוליטית של האסלאם המיליטנטי הפלסטיני והתחזקותו בשני אופנים עיקריים: פוליטי וחברתי. במישור הפוליטי חיזקה ישראל את ההתנחלות בשטחים ודיכאה ביד קשה את התנועה הלאומית הפלסטינית ה"חילונית". במישור החברי הביאה התחזקותו של הזרם הציוני-דתי המשיחי של גוש אמונים להָדַתַה של הסכסוך ועודדה תגובה פלסטינית מקבילה במישור הדתי, גם אם מדובר בהשפעה הדדית ולא בתהליך חד צדדי. גם אם ישראל אינה שולטת בכל ההתפתחויות בחברה הפלסטינית, יש לה השפעה מכרעת עליהן ומכאן גם אחריות להן. זה כמאה שנה ששתי החברות, היהודית-ישראלית והפלסטינית, כרוכות זו בזו ומתעצבות זו אל מול זו. ישראל יכולה לקדם את האינטרסים שלה במרחב על ידי עידוד מגמות התורמות לעניינה והחלשת מגמות שהיא תופסת כשליליות. מיום הקמתו של החמאס בעזה ב-1988 תרמה ישראל להתבססותו בקרב האוכלוסיה ולהתחזקותו הפוליטית על חשבון אש"ף. מהו, אם כן, האינטרס הישראלי כפי שהוא נתפס על ידי ממשלות ישראל, וכיצד הן מבינות את המונח "שלום"?


שלום כאמונה פנימית ולא כתכתיב חיצוני

אני חובב אמנויות לחימה. המטרה המקורית לשמה אימצתי את התחביב הזה היתה ללמוד להגן על עצמי ולמען הספורט והכיף. האימונים אכן חיזקו את גופי ותרמו לבטחוני העצמי, אולם בראשית שנות העשרים לחיי התפתיתי להצעות שהסתובבו במועדון שבו התאמנתי והשלמתי הכנסה כשומר סף במועדוני לילה. זו התבררה להיות עבודה אלימה ומסוכנת עד מאוד. והנה כך, במהלך סיבובי, אומנויות הלחימה אשר היו אמורות להגן עלי ולתרום לבריאותי השתלטו עלי והביאו אותי למצבים מסוכנים ואלימים אשר לא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת.

באופן דומה השתלט אתוס ההגנה והבטחון על התנועה הציונית ועל מדינת ישראל והפך את סדר הדברים המקורי. השיח הבטחוני שולט בשיח הציבורי בישראל ומשתק אותו, ואילו אליטת יוצאי מערכת הביטחון חולשים על כל עמדות המפתח בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. מה שאולי החל ככוח מגן לישוב קטן ופגיע הפך לתעשיית הנשק השישית בגודלה בעולם. יש הטוענים כי בישראל לא התבצעה עד כה הפיכה צבאית משום שאין לצבא צורך בכך – הוא כבר שולט במדינה. אלופי צה"ל ומפקדיו וראשי השירותים החשאיים הם ראשי הממשלה והשרים שלנו. מדינה קטנה שכלכלתה בנויה על ייצוא בטחוני לדיקטטורות איננה מדינה שעושה שלום. צבא אמור להיות מעין רע הכרחי ועול מוסרי אשר נדרש להבטחת קיומה של חברה. אולם בפועל הפך הבטחון בישראל לערך הקיומי העליון ובעצם היחיד. הוא הפך מאמצעי למטרה המצדיקה ומקדשת את עצמה. הסכסוך, שנאת האחר והפחד הפכו לדבק היחיד המאגד כיום את החברה הישראלית, בזמן שהפערים גדלים ותחושת האחווה והסולידריות הולכות ונעלמות.

מצבה הבטחוני של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. אין כיום ולו איום בטחוני קיומי אחד על גבולות המדינה או מעבר להם. שכניה של ישראל במעגל הקרוב והרחוק חווים תהפוכות ואי-יציבות קשה, הפלסטינים מפוצלים ומוחלשים, והאיראנים נכנסו לתהליך מדיני עם המעצמות. אולם למרות היעדר האיומים הבטחוניים, שיח ההפחדה שולט בכיפה והפרדיגמה הביטחונית שולטת במחשבה. במקום לשאוף להגיע להסכם עם הפלסטינים בעת הזו מעמדה של כוח, ישראל נאחזת בסטטוס קוו דמיוני. אולם המצב הקיים אינו בר קיימא מאחר והוא משקף למעשה התדרדרות הדרגתית ועקבית בכל החזיתות. לו רצתה ישראל בהסכם שלום עם הפלסטינים היא הייתה חותמת על הסכם עם אבו מאזן אתמול, מעודדת אותו להתפייס עם חמאס מחר, ובכך מכפיפה את חמאס להסכם שלה עם הרשות הפלסטינית. בזמן שישראל מונעת את הסכם הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס בתואנה שחמאס הוא ארגון טרור, היא ממשיכה להחליש את אבו מאזן בעודה מדברת בעצמה עם חמאס. לו רצתה ישראל בשלום עם שכניה היה מתקיים דיון משמעותי ביוזמת השלום הערבית המונחת לפתחה מזה תריסר שנים וזוכה להתעלמות. המסקנה המתבקשת היא שישראל אינה חפצה בשלום או שאינה מסוגלת לכך בעת הזו. ממשלות ישראל, בקצרה, אינן פרטנר לשלום.

נתניהו, אולברייט וערפאת (תמונה: ויקיפדיה)

כולנו גדלים עם הנטיה האנושית לחשוב שהצד אליו אנו משתייכים הוא הצודק והנכון. כולנו למדנו שהשלום הוא משאת נפש ושידינו מושטת לשלום בעוד שהאויב תאב מלחמה. אולם אנו חיים במצב של הכחשה, שכן מן המהלכים הישראלים לאורך העשורים האחרונים עולה תמונה ברורה ועקבית אשר מצביעה בדיוק על ההפך. מבלי להדרש ל"איזון הקדוש" במקום בו הוא ממילא אינו קיים, אין בהכרה זו כדי להציג את הפלסטינים, או את שכנינו הערבים, כשוחרי שלום וכאבירי זכויות האדם. שני הדברים יכולים להתקיים במקביל ולמעשה הם מעודדים האחד את השני. הישראלים והערבים גם יחד לא הציבו את השלום והפשרה בראש מעייניהם ולכן הקונפליקט ביניהם נמשך.

ויתור על השלום אין משמעו ויתר על תהליך השלום. משא ומתן, גישושים ומגעים, שליחים מיוחדים וועידות פסגה, כל אלה הפכו למשאת נפשם של המנהיגות הישראלית והפלסטינית. התהליך משרת את חסידי המצב הקיים – לא מלחמה ולא שלום, לא הסכם ולא פשרה. תהליך מאפשר להדוף לחץ חיצוני בטענה שהוא פוגע בתהליך. דרישות יכונו "תנאים מקדימים" וייענו בתביעה להסדיר את חילוקי הדעות במסגרת התהליך ובזמן שכל צד עסוק בקביעת עובדות בשטח. בינתיים, בזמן שכולם עסוקים בתהליך, האליטות ישמרו על כוחן, יטוסו בעולם, יקבלו פרסים וישתתפו בכנסים בהם מוגש כיבוד קל וכבד. מכיוון שהתהליך הפך למטרה, אסור שיסתיים. אולם רצוי שג'ון קרי ישים לבו לכך שכל סבב כושל של משא ומתן מסב נזק למאמצי הפיוס ומאיים להצית מחדש את מעגל הדמים.

הסכסוך לא נפתר עד כה לא משום שישראל והפלסטינים לא הצליחו להגיע להסכמה על פרטים דוגמת מיקומו המדוייק של קו הגבול ושברירי אחוזי השטח שיעברו מצד לצד, אלא בגלל המהות: שני הצדדים אינם מוכנים להתמודד ברצינות עם עברם, עם הווה חייהם ועם עתידם. כפי שאמר נשיא ארה"ב, אובמה, בביקורו האחרון בירושלים:


"זהו המקום שבו מתחיל השלום – לא רק בתכניות המנהיגים, אלא בלבבות האזרחים. לא רק בתהליך מתוכנן היטב, אלא בקשר היומיומי שמתרחש בין אלה החיים יחדיו בארץ זו, ופה בירושלים העיר הקדושה [...] מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם האזרחים שלהם לא ידרשו מהם לעשות זאת. אתם חייבים ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות."


ערן צדקיהו הוא דוקטורנט במכון למדע המדינה בפריז (SciencesPo).

מאמרים נוספים