03.11.2017 ניתוח עומק מאת יוני מנדל
מתוך: אמנות -- סיפור כיסוי, תמיר צדוק, וידאו, 27 דקות, 2017
מתוך: אמנות -- סיפור כיסוי, תמיר צדוק, וידאו, 27 דקות, 2017    

להסתערב או לחיות

כל עוד יתמיד היחס הישראלי הרווח כלפי העולם הערבי ולא ישתנו המתווכים הישראלים למזרח התיכון, כל עוד נלמד ערבית כמקצוע בחירה מתוך כוונה לשרת במודיעין, וכל עוד התמהיל של חשש וחשאיות, ביטחוניזם וניכור, אקזוטיקה ורומנטיזציה יימצא בכל מפגש בין יהודי וערבי — תמשיך לרבוץ עלינו קללת המסתערבים. טלו כאפיה מבין עיניכם

לפני כמה חודשים, כשאני קופץ על רגל אחת ממשחק כדורסל לרנטגן באיכילוב, מצאתי את עצמי ממתין בחדר הגבס של בית החולים. הרופא אמר שזה קרע בגיד אכילס, ושאמתין שם עד שיבואו לגבס אותי. זה היה היום הראשון של עיד אל־פיטר, החג המוסלמי המציין את סופו של חודש הרמדאן, ואל החדר נכנסו שני גברים פלסטינים צעירים, אחד מהם מדדה כמוני.

התחלנו בעברית ועברנו לערבית. הם שאלו מיד את השאלה המוּכּרת "מאיפה אתה יודע ערבית?", ואני שלפתי במהירות — מתורגל היטב — את כל ההקשרים החיוביים בנושא: מתרגם מערבית, וכותב על הוראת ערבית בבתי ספר ועל ההיסטוריה של הערבית בארץ, ועושה פרויקטים בערבית, ועובד עם חברים ערבים, ובעבר אפילו בארגוני זכויות אדם בשטחים הכבושים. מה לא. הכל אמרתי להם, חוץ מלהזכיר שירות חובה בחיל המודיעין.

הפצוע היה משכם — "אבל עם היתר עבודה", חזר ואמר בן־דודו מהמשולש; מדגיש — בלי צורך לומר זאת — שכיהודי־ישראלי, בטח כזה שמדבר ערבית, אני נתפס כנציג הממסד שצריך להיזהר ממנו. הם חייכו חיוך מר כשדיברו על הדרך שנמצאה להם להעביר את יום החג.

כמה ימים קודם לכן, באתר הבנייה הישראלי שבו עובד הפלסטיני משכם, נפל עליו מערבל בטון, ומסתבר שהוא יזדקק להרבה יותר מגבס. בכל מקרה, הוא החליט לנצל את המפגש המזדמן עם נציג "הישראלים" ושאל מה אני מציע לעשות מבחינת החזרים של הביטוח — וגם מה לגבי אח שלו, שמנסה להשיג היתר עבודה ולא מצליח. מיהרתי לתת לו את הטלפון של "רופאים לזכויות אדם", ואחרי זה גם את זה של ארגון "גישה". הוא שמר את המספרים ואז ביקש את מספר הנייד שלי. נתתי לו את המספר. הוא התקשר אלי וניתק. עכשיו היו לי הפרטים שלו, ולו הפרטים שלי.

האח שהסתכל על המחזה מקצה חדר הגבס, לא הבין הרבה מן המתרחש. הוא ראה יהודי־ישראלי, אשכנזי, מדבר בערבית עם פלסטיני תושב הגדה, כאשר בסוף השיחה מוחלפים טלפונים ולחיצות ידיים. אחר כך קראו לפלסטיני לצילום נוסף. הוא אמר שלום אחרון ודידה מן החדר בעזרת בן־דודו, ואני איחלתי לשניים חג שמח. בחדר נשארנו רק אני והאח. הוא התקרב אלי, התיישב על קצה מיטתי וניגש ישר לעניין: "נו, גייסת אותו?".

מעגל החיים של הערביסט הישראלי

הסיפור הזה אינו יוצא מן הכלל. הוא אולי גס וישיר, אבל במערך היחסים שיצרה הציונות, ושהמשיכה ישראל, בין יהודים תושבי הארץ לבין המזרח התיכון, בין ישראל לעולם הערבי ובין יהודים־ישראלים לערבים — יהיו אלה פלסטינים, מצרים, ירדנים או סורים — התמהיל של חשש וחשאיות, גבורה וגבריות, ביטחוניזם וניכור, אקזוטיקה ורומנטיזציה, נמצא במינונים משתנים בכל מפגש בין ה"יהודי" לבין ה"ערבי".

התמהיל הזה רווח הן בקרב הציבור הרחב — אזרחים שלא למדו או עבדו בתחום ה"מזרחני", אלא פשוט צמחו אל תוך הדימויים של "שכונה קשה", "וילה בג'ונגל", "עבודה ערבית" ו"מה שהיה הוא שיהיה"; והן בקרב הישראלים ש"מכירים ערבים" — חברי הגילדה שדווקא כן למדו ערבית או עשו תואר במזרח־תיכון, שמפרשנים את העולם הערבי, שעובדים במשרד החוץ או במשרד הביטחון, שמסתובבים בערים פלסטיניות ולפעמים מרחיקים עד עמאן, שמסקרים את ערוצי הטלוויזיה הערביים, שמאיישים משרות ל"ענייני ערבים", שמשרתים במודיעין ובשב"כ ולעתים גם ממש כמסתערבים — האנשים שאוהבים ושונאים ערבים, או במילים אחרות אלה שלשו ואפו עבורנו את "השכונה הקשה", ה"וילה בג'ונגל", ה"עבודה הערבית" ואת "מה שהיה הוא שיהיה".

הציבור היהודי בישראל למד לקבל את התכונות האולטימטיביות של קהילת המתווכים, ה"מומחים" לערבים — קהילה שמסלול ההכשרה שלה נוטה להיות דומה וממלכתי: לימודי ערבית בתיכון, שירות במודיעין, תואר ראשון במחלקה למזרח־תיכון או לשפה וספרות ערבית, מחקר במרכזים אקדמיים למחצה ואסטרטגיים למחצה, ואז "פיזור" למרחבים השונים — מי לשירות החוץ או הביטחון, מי לתקשורת, ומי להכשרת דור חדש של "ערביסטים" בבתי הספר. כך לדוגמא, ב־1956, בשנות ההקמה של "המגמה המזרחית" — המסלול המתקדם ללימודי ערבית במערכת החינוך העברית, שבעצמו היה תוצר של מפגש ביטחון–חינוך–צבא, ושבמסגרתו נלקחו התלמידים לכפרים ערביים כדי לעמוד מקרוב על "חייהם ותרבותם של הערבים" — הִמשיג את הרציונל שלה יועץ ראש הממשלה דאז לענייני ערבים: 

המגמות המזרחיות הוקמו בעקבות המחסור המחמיר והולך, במשרדי הממשלה והצבא, בסגל עובדים השולט בשפה הערבית. [...] כוונתנו להמשיך בהכשרת הצעירים מסיימי המגמה המזרחית גם לאחר בית הספר. [...] במסגרת שירות החובה בצה"ל תינתן לצעירים אלה הכשרה נוספת בעניינים ערביים בצורת קורסים, ונוסף לכך תאופשר התמחותם באופן מעשי בתפקידים הקשורים לעניינים ערביים. עם תום השירות הצבאי ימשיכו המתאימים מבין בוגרי המגמה את הכשרתם במסגרת המכון למדעי המזרח התיכון באוניברסיטה. [1]

 

מסלול זה היה ל"מעגל החיים" של הערביסט הישראלי הממוצע, ולדרכה של החברה היהודית־ישראלית לקבל את המומחה האולטימטיבי — השקול והממלכתי — ל"ענייני ערבים". כך למדה החברה היהודית־ישראלית לקבל, למשל, שאותם "מומחים" בַּתחום חייבים להיות יהודים בלבד, ונוטים להיות כמעט תמיד גברים. העלו בדעתכם ערוץ תקשורת ישראלי עם פרשן ערבי ל"ענייני ערבים"; או משרד ממשלתי עם יועצת ערביה ל"ענייני ערבים"; או מורה ערבי שמגיש את תלמידיו לבגרות בערבית; או מפקח דובר ערבית המופקד על הוראת הערבית במערכת החינוך העברית; או מרצה ערבי שנחשב למומחה בחקר אחת ממדינות המזרח התיכון.

האיש בחליפה, תמיר צדוק, צילום צבע, 30/45, 2017

 

מעֵבר לכך שהם חייבים להיות יהודים, הציבור היהודי בישראל למד לראות במתווכים האלה אורקלים יודעי־כל; גיבורים שבכוחם להיכנס לתוך "הראש הערבי" ולפצח את "החידה"; שיכולים להסביר במשפט אחד גם היסטוריה, גם מציאות חברתית, גם שאיפות פוליטיות, גם מצב פסיכולוגי וגם את העתיד של מושאי הסיקור והמחקר שלהם. זאת ועוד, תכונה נוספת של קהילת המומחים־המתווכים, כך בעיניים ישראליות, היא כמובן שהם "אובייקטיבים"; הם נתפסים כנטולי פניות דווקא משום שאינם כורכים את המצב שהם מתארים עם המהלכים הפוליטיים של מדינת ישראל, ודווקא מפני שאינם ערבים.

במילים אחרות, בין היהודים בישראל לבין המתווכים ל"ענייני ערבים" התגבש מעין הסכם ג'נטלמני, לפיו בערוצים המקובלים יעבור רק מידע שמתמיין בקלות בקטגוריות המוּכּרות: המטרה המוסכמת היא זרימה של ידע במגבלות השיח הישראלי, ואבטחה של מרחק בטוח — פער בינארי־אוריינטליסטי בנוסח אדוארד סעיד — בין "יהודים" ל"ערבים", בין "טוב" ל"רע", בין "רציונלי" ל"בלתי צפוי", ובין אלה שרוצים לחיות לאלה שלא אכפת להם למות.

מסתערבים, ציונות, ישראליות

מבחינה זו, ה"מסתערבים" היו לתמצית המזוקקת של המצב: גם יהודים, גם חיילים, גם גברים, גם גיבורים, גם "מכירים את הערבים", גם מסתובבים באזורים הערביים וחוזרים עם סיפורים עלומים, וגם מתבוננים בנו בעיניים נוצצות מתחת לכאפייה; הכי קרוב שיש לערבים, אבל ההפך הגמור מהם — תמצית הישראליוּת.

המסתערבים לא המציאו את הדימוי הזה: התנועה הציונית, משחר ימיה, ביקשה להשיל מעליה את הגלותיות המזרח־אירופית ולהפוך את המהגר היהודי למקומי. הפלאח הפלסטיני הוא שהיווה השראה לחלוצי ביל"ו, הנראים בתמונות מסוף המאה ה־19 כשהם יושבים על אדמת השדה ואוכלים את ארוחתם; וגם אנשי "השומר", המצולמים עם גלאביות וחרבות, לא הביאו את האופנה הזאת מרוסיה.

הפלמ"חניקים, שנלחמו בערבים, לא היו שונים מהם: הם תיבלו את שפתם בערבית, וככל שהיטיבו לדבר את השפה, ככל שהכאפייה לצווארם היתה "אסלית" יותר, וככל שתוצרתם היתה "בַּלַדִית" — כך הם היו פלמ"חניקים יותר. במילים אחרות, ככל שהם היו "ערבים" יותר — כך הם היו ראויים יותר להחליפם ולהיהפך במקומם, אחר כבוד, לבעלי הבית.

לוחמת הפלמ”ח נתיבה בן־יהודה נזכרה כך ביחס לערבים בשנות ה־40: 

הם היו בעינינו המודל של בני הארץ, ואנחנו... רצינו להיראות ערבים. [...] כל מי שידע לפטפט ערבית היה בעינינו שווה הרבה, ומי שהיו לו ידידים ערבים מלך, ממש מלך. אפילו מספיק [ידיד] בדואי אחד, אפילו חורני אחד עלוב, סבל בנמל יפו. וכמה שאחד מאתנו ידע יותר מנהגים ערביים, ידע להיות ביניהם, להתנהג כמוהם ליצור איתם שפה משותפת כך הוא היה בעינינו יותר אלוהים. [2]

 

זה סיפורו של הפלמ"ח. זהו הפלמ"ח שעיצב את רוח צה"ל, ושבמידה רבה עיצב את האתוס ואת רוח המדינה שאליה נולדו רוב־רובם של היהודים בישראל.

גם בפלמ"ח היו מסתערבים; לא כמו אלה שמוּכּרים לנו היום — שלומדים ערבית בקורס של כמה חודשים, שמצולמים בווידיאו כשהם חושפים אקדח באמצע הפגנה, שמרגישים הכי בבית בתוך "הפרות סדר" וידועים בעיקר באלימות המעצרים שהם מבצעים — אלא יהודים דוברי ערבית מהבית. להבדיל מהמצב הנוכחי — שבו המסתערבים לומדים את השפה בעיקר בצבא, שהכשרתם "להיות ערבי" קשורה באופן מובהק גם באימון פיזי, ושההיכרות הראשונה שלהם עם פלסטינים מתרחשת כשנשק מוחבא על גופם — מסתערבי הפלמ"ח גדלו עם ערבים, חיו עם ערבים, ודיברו ערבית מילדות. הם היו יהודים־ערבים, אבל בדיוק בגלל זה, ולאור הסכסוך היהודי־ערבי, הם נדרשו להוכיח את חיוניותם ונאמנותם בלי הפסקה; בסופו של דבר הם פעלו במסגרת שהרציונל שלה, ורוב־רובם של מקבלי ההחלטות בה, כמו בתנועה הציונית ככלל, היו יהודים־אשכנזים.

מתוך: אמנות -- סיפור כיסוי, תמיר צדוק, וידאו, 27 דקות, 2017

 

בספרו המסתערבים של הפלמ"ח מביא צביקה דרור עדוּת ליחסי הכוח שהשתקפו ביחידה ההיא, יחידת המזרחים של הפלמ"ח, ומביא קטע מדו"ח שכתב יגאל אלון, מפקד יחידת המסתערבים: "מישהו ניסה אז להגדיר את הטיפוס האנושי המתאים לתפקיד ביחידה: 'אדם ששחור מבחוץ ולבן מבפנים'". [3] ליחידה, אגב, קראו "השחורים", והיה זה רק לאחר שהבינו כי מדובר במקור בכינוי גנאי, שכמה מהמסתערבים דרשו לשנות את השם. לאחר מכן נקראה היחידה "השחר". במסלול ההכשרה היה צורך ללמד אותם "איך מתנהג הערבי". כך, לדוגמא, בדו"ח של אלון: 

"אתה צריך לדעת איך צריך לשבת על הכיסא כשאתה מעשן נרגילה, איך לקלל כשאתה משחק שש־בש, איך להיכנס לבית, איך לקרוא למלצר, כמה לשלם, איך לצחצח נעליים.[...] צריך לסגל מושגים של פלאחים, להתרגל לישון על הארץ, צריך להתרגל לכינים". [4]

 

המסתערבים של הפלמ"ח היו יהודים־ערבים מרחבי האזור, שנולדו וגדלו בצנעא, בדמשק, בחברון, בבגדד ובערים אחרות. הידע שקיבלו בהכשרה שלהם ביחידה נגע לפיכך להתנהגות בעולם המבוגרים הערבי, לעתים בענייני דת (איך מתפלל ערבי־מוסלמי, או ערבי־נוצרי), או תרבות (שירים לאומיים־פלסטיניים עדכניים) ואקטואליה. אבל אי־אפשר להתעלם מכך שמה שהם למדו בקורס, אקט ההתחפשות שהונחל להם, היה מכת מוות למי שהם יכלו להיות; שכן, בחוויות שקדמו לגיוסם ליחידה — בשפת האם שלהם, במקומות שבהם גדלו, בערכים ובתרבות של חייהם כילדים, בחברויות הראשונות שלהם — היה טמון גם סיכוי לחיים משותפים בין יהודים לערבים, והיתה טמונה האפשרות לשמר בארץ את אותו מקף מחבר בין תרבות יהודית לתרבות ערבית.

אולם מרגע שגויסו, מרגע שנשלחו על־ידי התנועה הציונית להיטמע בחברה הערבית — אבל רק בזהות בדויה ועם סיפור כיסוי — המקף הזה נעלם לעד. במילים אחרות, בעצם התחפשותם ל"ערבים" נדמה שהופנמה סופית התפיסה השלטת של הציונות האירופית, המבדילה ומפרידה בין יהודים לערבים. שכן אם היהודי־ערבי צריך להתחפש לערבי, אין הוכחה טובה מזו לכך שהוא אינו, במקור, ערבי. וכך קיבלו מסתערבי היחידה את האפשרות לקדם שילוש לא קדוש: להתקרב לערבים, לפגוע בערבים ולא להיות ערבים; לימים זה יירשם ככרטיס הכניסה שלהם לצבּריוּת הארצישראלית.

הסתערבות כתפיסת עולם ישראלית

מקור השם "מסתערבים" אינו אחד. ישנן כמובן ה"מוּסְתַעְרִבּוּן", כינוי לקהילות עתיקות של יהודים (اليهود المستعربة, אל־יָהוּד אל־מוּסְתַעְרִבַּה) שחיו ברחבי המזרח התיכון, כולל בארץ, דיברו ערבית והיו חלק מהתרבות הערבית הדומיננטית. שם זהה, "אלמוּסְתַעְרִבּוּן", ניתן לקהילות של נוצרים (Mozárabes, מוזערבים) שחיו תחת שלטון האסלאם באנדלוסיה.

זוהי אפשרות אחת למקור השם, שקושרת בין הביטוי המודרני בעברית לבין השפה הערבית, מתוך זיקת הפועל استعرب — אִסְתַעְרַבַּ, במובן של "סיגל את מנהגי הערבים" או "השתערב". אבל ישנן שתי סברות נוספות, שמקורן בהֶלחמים בעברית. האחת היא שמדובר בצירוף של "הסתער" ו"ערבי", ואז הדגש מוסט אל אקט ה"הסתערות", בדרך כלל בלב השטחים הכבושים. אפשרות אחרת היא צירוף של "הסתווה" ו"ערבי", ואז הדגש הוא על ההתחפשות וההצלחה "לעבור" כערבי.

כך או כך, דומה שהמסתערבים במובן העברי המודרני היו לחלק מה־DNA הישראלי, זה הביטחוני — אבל גם זה האזרחי. במישור הביטחוני אפשר למנות את יחידות המסתערבים הישראליות שפעלו בעבר ובהווה, וביניהן סיירת שקד (ברצועת עזה בשנות ה־70), יחידת שמשון (ברצועת עזה בשנות ה־80 וה־90), יחידת חרמ"ש (בגדה המערבית בשנות ה־90), דובדבן (המרכזית ביחידות המסתערבים של צה”ל כיום), יחידת הימ"ס (יחידת המסתערבים של מג"ב), הגדעונים (יחידת המסתערבים של משטרת ישראל), מצדה (יחידת המסתערבים של השב"ס) ויחידות נוספות במוסד ובשב"כ, שפעולתן הסמויה כוללת הסתר והתחפשות.

אולם מעניין עוד יותר להפנות זרקור דווקא אל חִלחולה של ההסתערבות הזאת אל מישורים אזרחיים. דומה שלא במקרה זכתה סדרת טלוויזיה על המסתערבים —פאודה — לפופולריות רבה כך כך; שלא לדבר על הרגע שבו המסתערבים בסדרה שרים שיר בערבית — تملي معاك ("תַמַלִי מַעַאכּ", תמיד איתךְ): הנה בחורינו הטובים שרים שיר נוגה, פורטים על גיטרה, מבטם אומר מוסריוּת וקדוּשה מעונה, והם מצליחים להפוך את הערבית לאנושית כל כך, כמעט "מצילים" אותה מהברברים שמחזיקים בה עכשיו.

לא בכדִי זכה השיר הזה של המסתערבים הישראלים ליותר מחצי מיליון צפיות ביוטיוב. יותר צפיות יש לגרסה העברית, המסתערבית, מאשר לשיר המקורי של הזמר המצרי עמרו דיאב. [5] לא ברור מה חושבים על כך היוצרים המצרים, או כיצד הוסדרו זכויות היוצרים והתשלומים — אבל הפופולריות האדירה של סוג הערביוּת המסתערבת הזאת מקפלת בחובה משהו מהישראליוּת: מוטיב היד המושטת לשלום, לצד ההתקרבות ליריב הערבי, תוך שמירה על הגבול — הפיזי, הפוליטי, המנטלי.

מתוך: אמנות -- סיפור כיסוי, תמיר צדוק, וידאו, 27 דקות, 2017

 

אנחנו אוהבים את גיבורינו המסתערבים. גם בערוץ 10 הבינו את זה, עם הצְלחת סדרות ההסתערבות של צבי יחזקאלי. לא בטוח כמה ממרואייניו באמת מאמינים שהוא פלסטיני פליט שחי במחנה פליטים כזה או אחר, אבל הסדרות שלו לא נועדו לשמוע את הערבי, אלא להשמיע ליהודי. והרגעים ה"מפחידים" האלה, של ישראלי שיושב במטוס ליד אשה בחיג'אב, או כורך על צווארו כאפייה וטס לטורקיה, אללי, "בזהות בדויה" — מעידים יותר מכל עלינו כחברה, על הדרך שבה אנחנו מתוּוכים למזרח התיכון, ועל מה שאנחנו בוחרים לראות ולעשות.

על בסיס האדמה הפורחת של ה"וילה בג'ונגל", אפשר לכן לטעון שהמסתערבים ואקט ההסתערבות — אם כפעולה צבאית ואם כמושא להערצה — חצו מזמן את גבולות היחידות הביטחוניות. הם לא נמצאים רק בשורשי הציונות, ובדוקטרינה הצבאית שהתגבשה אחרי מאורעות תרפ"ט, ובצ'יזבטים של מסתערבי הפלמ"ח (מערבית: كذبات, "כִּדְ'בָּאת", סיפורי כזבים), או ביחידות המסתערבים שפועלות מאז, ובספרים פופולריים, סדרות טלוויזיה ושירים נוגים בליווי גיטרות — אלא אף בחיי היומיום של רוב היהודים בישראל.

למשל בגיוס לצה"ל, בשלב ה"תחקור הביטחוני", כשהחייל או החיילת המיועדים מבינים היטב מה עליהם לענות כשהם נשאלים אם יש להם חברים ערבים: בדרך כלל אין להם, ואם יש — הם כבר יֵדעו שמוטב לא להזכיר זאת. זו הסתערבות מסוג אחד. במקרה אחר, אזרח שלמד ערבית במסגרת צבאית או ביטחונית — יתחמק משאלת ה"מאיפה אתה יודע ערבית?" הנשאלת על־ידי ערבי. גם כאן יש אבק של הסתערבות.

וישנה גם ההסתערבות האקזוטית, שפעם היתה לראות את הסלע האדום ולחזור בשלום, ואחר כך התגלגלה לחלום השלום של "לאכול חומוס בדמשק". כה חזקה המטאפורה הזאת עד שב־2007 ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, לא היסס ופתח אריזת מתנה שנשלחה אליו מארמונו של בשאר אל־אסד: חומוס טרי מדמשק, טייק־אוויי מהשליח האמריקאי שביקר שם. אולמרט לא מצמץ: "הוריתי להכניס את החבילה אלי ללשכה בלי בדיקה ביטחונית", הוא סיפר לאחר מעשה. בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום.

אבל, בינינו, לא רק ראש הממשלה לשעבר. למעשה, ככל שהחומוס על שולחננו מגיע מכפר ערבי מרוחק יותר, שלא לדבר על עיר פלסטינית שאסורה לכניסת ישראלים — כך ייטב. כולה חומוס, אבל כזה שמתכתב עם דפיקות הלב שמרטיטות את הנפש הישראלית. נפש של מסתערבים גם אם רק בזעיר־אנפין.

טלו כאפיה מבין עיניכם

נראה שכל עוד יתמיד היחס הישראלי הרווח כלפי העולם הערבי ולא ישתנו המתווכים הישראלים למזרח התיכון; וכל עוד נמשיך לדכא את האפשרות המזרחית בשם הציונות והישראליוּת; וכל עוד נלמד ערבית כמקצוע בחירה מתוך כוונה לשרת במודיעין; וכל עוד התמהיל של חשש וחשאיות, גבורה וגבריות, ביטחוניזם וניכור, אקזוטיקה ורומנטיזציה, יימצא בכל מפגש בין יהודי וערבי — תמשיך לרבוץ עלינו קללת המסתערבים.

כה חזקה היא הקללה הזו שלעתים נדמה שדווקא אלה ש"מכירים" ערבים באופן מקצועי, דווקא אלה שמתווכים עבור החברה היהודית בישראל את העולם הערבי, הם גם אלה שקוברים את הסיכוי האחרון שלנו לחיות כאן. הם מאותתים לערבים שייזהרו מכל יהודי, וליהודים הם מאותתים שייזהרו מכל ערבי. העולם היחידי שהם מנחילים לנו הוא זה שמתַחזק את ההון שלהם כמתווכים, ובמסגרתו ישראל וישראלים הם נטע זר בעולם הערבי.

מבעד למִשקפי הזרוּת שהם מרכיבים על עיני כולנו, איננו רואים את האפשרויות שנמצאות מולנו: במקום לראות יהודי־ערבי, אנחנו רואים סוכן פוטנציאלי או מרגל; במקום לראות יהודי דובר ערבית, אנחנו רואים מגייס פוטנציאלי של משת"פים; במקום לראות שוק או מוזיאון, אנחנו רואים הרפתקה מסמרת שיער; ובמקום לראות בני אדם, אנחנו רואים איום קיומי. נותרו לנו, אם כן, שתי ברירות: להסתערב או לחיות.

עריכת טקסט: דפנה רז


מאמר זה פורסם גם ב"מדריך לעולם הערבי" ("الدليل للعالم العربي") המלווה את התערוכה "אמנות - סיפור כיסוי" של האמן תמיר צדוק (אוצרת: נועה רוזנברג). התערוכה, המוצגת כעת במוזיאון תל אביב לאמנות, עוסקת בשאלות הנוגעות למבט הישראלי על העולם הערבי.

הערות שוליים:

[1] מכתבו של יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שמואל דיבון (בעברו ראש המחלקה הערבית של ש"י, שירות הידיעות של ההגנה), אל מנכ"ל משרד החינוך, 2.9.1956; ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 1960/86-18. 

[2] נתיבה בן–יהודה, 1948 — בין הספירות: רומן על התחלת המלחמה (ירושלים: כתר, 1981), עמ' 176.

[3] צביקה דרור, המסתערבים של הפלמ"ח (תל–אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986), עמ' 73.

[4] שם. 

[5] מילים: אחמד עלי מוסא, לחן: שריף תאג', עיבוד מוזיקלי: טארק מדכּור.

 
שתף מאמר זה