יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
08.01.2014

מה בין הסתה ושנאה להסכם מדיני

העיסוק הממלכתי האובססיבי ב"הסתה הפלסטינית" מסתיר הנחת יסוד כי לא ניתן לחתום על הסכם שלום עם מי ששונא אותנו באמת ובתמים. אולם הסכמי השלום בין ישראל למצרים ולירדן מוכיחים ששנאה איננה סותרת דבקות במצב של אי-לוחמה, והיא אף יכולה להתמתן כתוצאה מהסכם מדיני.

ממשלת ישראל הקדישה השבוע נתח ניכר מישיבתה השבועית לנושא ההסתה הפלסטינית; נושא שראש הממשלה נתניהו הגדיר כעומד בשורש הסכסוך עם הפלסטינים.

למחרת ישיבת הקבינט הציגו השר לענייני מודיעין יובל שטייניץ ומנכ"ל משרדו יוסי קופרווסר את ההוכחות המרשיעות נגד הרשות הפלסטינית לעיתונאים זרים בירושלים. מצגת הפאוורפוינט הנוצצת כללה דברי שטנה ובלע שלוקטו מדפי פייסבוק פלסטיניים רשמיים ולא רשמיים, מתחנות טלוויזיה וממגזינים לילדים.

מדד ההסתה של הרשות הפלסטינית הוא ניסיון של המשרד לעניינים אסטרטגיים ומודיעין לכמת, בצורה מדעית ככל הניתן, את רמת ההסתה הפלסטינית נגד מדינת היהודים. מדד ההסתה הנוכחי עומד על קצת מעל 40 מתוך 100, כך מסר לי אחד מעובדי המשרד.

מאז אוקטובר 2009 עוסקים ארבעה אנשי צוות דוברי ערבית במשרד ראש הממשלה בניטור הטלוויזיה הפלסטינית והמדיה החברתית, בחיפוש אחר הסתה פלסטינית. חלק ניכר ממדד ההסתה מתבסס על חומרים שלוקטו על ידי ארגונים לא ממשלתיים כמו מבט לתקשורת הפלסטינית וממר"י. רק השבוע פרסם הראשון קליפ מאוקטובר בו מושווים יהודים חרדים וחיילי צה"ל לעורבים ולחולדות, בהתאמה.

אולם ההצגה המבולבלת לעיתונאים בירושלים הדגימה, יותר מכל, כמה חמקמק המושג "הסתה" וכמה הוא גמיש וניתן למניפולציה.

אם הסתה מגיעה מלמעלה ומחלחלת מטה, מדוע כללה הסקירה של שטייניץ את אירוע הנפת דגל צלב הקרס מעל הכפר הפלסטיני בית אומר בחודש מאי? שטייניץ עצמו קטע את דברי קופרווסר כדי להודות, כבדרך אגב, שהרשות הפלסטינית אינה מרוצה מהעלייה בהופעתם של סמלים נאצים בחברה הפלסטינית בתקופה האחרונה.

במישור הממסדי, האם "הסתה" היא אכן הסיפור? המצגת דאגה לציין את האמנה הלאומית הפלסטינית הקובעת כי "פלסטין בגבולותיה המנדטוריים היא טריטוריה אחת ובלתי ניתנת לחלוקה" (מסמך הקיים עדיין באתר האינטרנט של המשרד לענייני פליטים של אש"ף). האם זו הסתה או שמא נרטיב פלסטיני שלא נוח לנו לשמוע?

במקום להוכיח את קיומה של "הסתה פלסטינית," הצליח המשרד של שטייניץ להדגים בצורה די משכנעת את קיומה של שנאה פלסטינית רחבת היקף לישראלים וליהודים; שנאה הממשיכה לפעפע -- לחרדתנו האמיתית או המזוייפת -- גם בעת משא ומתן. מה שהממשלה בעצם טוענת הוא שלא ניתן לחתום על הסכם עם אוכלוסיה ששונאת אותנו.

קשה לתאר את שיח השנאה הפלסטיני כתוצר של מזימה פוליטית להרעיל את מוחם של ילדים רכים. שיח זה הוא ביטוי אותנטי של רגשות אנטי-ישראליים ואנטי-יהודים עמוקים, בעלי מאפיינים דתיים ותרבותיים. הוא נחלתם של צעירים וזקנים, אדוקים ולאומנים; שיח שהוחמר (אך לא נוצר) כתוצאה מהסכסוך הלאומי ארוך השנים עם הציונות.

תהלוכה של הג'יהאד האסלאמי באוניברסיטת אל-קדס (צילום מסך: יוטיוב)

האבחנה שאני יוצר כאן בין הסתה לשנאה אינה דווקנית או קטנונית; היא נוגעת לעצם הבנתנו את הסכסוך. הסתה היא כלי, טכניקה מניפולטיבית בשימוש בעלי שררה או מעצבי דעת קהל שאותה ניתן להפסיק על פי דרישה. שנאה, לעומת זאת, היא תחושה אוטונומית וספונטנית הנובעת ממעמקי הלב והיא תוצאה של סביבה, תרבות, חינוך ודת. מחיקתה לוקחת דורות או אף יותר מכך. עבור שטייניץ, "הסתה" היא משמעותית ברגע שהיא מופיעה בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית. אולם שנאה קיימת בכל מקום, כולל בתקשורת הממסדית.

אני סבור שקיומה של שנאה פלסטינית כלפי ישראל ו/או היהודים לא צריך למנוע הגעה להסכם שלום המחלק את הארץ לשתי מדינות לאום.

ישראל חתמה על הסכמי שלום עם שתי מדינות ערב שאוכלוסייתן שונאת את מדינת היהודים שנאה עזה: מצרים וירדן. הסכמי השלום מחזיקים מעמד שנים רבות למרות כל התהפוכות הפוליטיות של העת האחרונה, ולא רק בגלל חוזקם של המשטרים אלא גם בגלל רצונם של העמים. מסתבר שאפשר לשנוא את ישראל ועדיין לרצות לקיים הסכמי אי-לוחמה עמה.

בנוגע לפלסטינים, העניין מורכב יותר. האוכלוסיה הפלסטינית גרה בקרבנו ובשכנותנו שנים רבות. ערבים פלסטינים עובדים בישראל, לומדים בישראל, מקבלים טיפול רפואי בישראל. שונאים את ישראל, מקנאים בישראל ולפעמים גם אוהבים את ישראל (בדרך כלל בשקט). וגם אנחנו אותם. ייתכן שהסכם שלום ימתן את רמת השנאה בין העמים. בהביטנו על התקדים המצרי והירדני, ספק אם הוא ימתן אותה באופן משמעותי, וכנראה שפתיחות תרבותית ולימוד שפת האחר יתרמו לכך יותר. כך או כך, שנאה אין פירושה בהכרח המשך מעגל ההרג ושפיכות הדמים. כפי שכתב העיתונאי נחום ברנע במאמר ביקורת ציני על "קבעון ההסתה" של ממשלת נתניהו: עדיף "שלום מוכתם" על חזרה למצב המלחמה.

תחילת הדרך היא הידברות. בשנת 1998, חתם ראש הממשלה נתניהו על מזכר וואי שכלל הקמת ועדות תלת-צדדיות ישראליות-פלסטיניות-אמריקאות לבחינת הסתה ודרכי הטיפול בה. כעבור שנים מעטות הועדות התפוגגו בגלל רצון רע בשני הצדדים. במסיבת העיתונאים נשאל שטייניץ מדוע מסרבת ממשלת ישראל לחדש את פעילות הועדות, צעד לו קורא אבו-מאזן השכם והערב.

"הועדות היו מיותרות לחלוטין משום שהפלסטינים לא עשו שום דבר משמעותי. לא צריך ועדה, פשוט צריך לעצור את ההסתה. אין תירוצים," אמר.

מאמרים נוספים