הגולן עלה לכותרות בשבועות האחרונים. ראשית, ראש הממשלה נתניהו החליט לקיים ערב חג הפסח, לראשונה, את ישיבת הממשלה החגיגית ברמת הגולן. בישיבה הוא קבע כי "הגיע הזמן, אחרי חמישים שנה, שהקהילה הבין-לאומית תכיר בכך שהגולן יישאר לצמיתות תחת ריבונות ישראל", בזמן שאחרים, כמו שר החלל אקוניס, הפגינו את בורותם בהיסטוריה של הגולן ושל סוריה. שנית, הגולן עולה לדיון בהקשר של מלחמת האזרחים האיומה בסוריה, וישנם ישראלים שלרוב הבושה שמחים לאידם של הסורים. עבורם המשבר מאשש את התפיסות בנוגע לרודנות הערבית, את חוסר ההיתכנות של דמוקרטיה ערבית, ואת הצדק שבהימנעות הישראלית מהושטת יד לשלום ל"אין פרטנר" בצד השני.
במילים אחרות, המצב בסוריה, כמו המצב בעזה למשל, מאשש הנחות אוריינטליסטיות, שבאמצעותן מתחזקות תפיסות עליונות ישראליות ובאמצעותן מחזק הרוב היהודי בישראל את הנחות היסוד שלו לגבי העדיפות המוסרית הישראלית. עדיפות זו אינה מוגדרת מתוקף עצמה אלא מיחסיותה לערבים, ה"רעים", השונים בתכלית מאתנו, הטובים והנאורים. גם דוברים רשמיים מדגישים את ההפרדה הזו, ביניהם שר החלל לשעבר והשגריר באו"ם בהווה, דני דנון, המתמודד עם יחסו של העולם לישראל באמצעות השוואה קבועה בין ישראל הדמוקרטית ורודפת השלום לבין סוריה המדממת והטרוריסטית.
המלחמה המשתוללת בסוריה מסייעת לישראלים להצדיק את סירובם להחזרת הגולן. כך מתבטאים נושאי משרה בכירים, בראשם נתניהו, וגם ישראלים מן השורה, המשמיעים אנחת רווחה ברוח "מזל שלא החזרנו את הגולן". בדרך כלל מתלווה לכך זלזול מופגן כלפי אומות העולם, ביניהן ידידתנו הטובה, ארצות הברית, המדגישות שוב ושוב את העובדה כי רמת הגולן היא שטח צבאי כבוש שאת עתידו יש לקבוע במשא ומתן. הזלזול הזה הופך לבוז וללעג כאשר סוריה, בתגובה רשמית לכינוסה החגיגי של ממשלת ישראל ברמת הגולן, מזכירה כי השליטה הישראלית בגולן אינה חוקית.
חלק מטענותיה של ישראל הן עובדות בשטח. ראשית, בסוריה אכן מתחוללת מלחמת אזרחים מזוויעה, קטסטרופה אנושית שלמערב יש חלק מרכזי ביצירתה. שנית, בשלב זה כל האופציות הפוליטיות בסוריה, כולל כמובן בשאר אל-אסד, הן רעות. אין עם מי לקיים משא ומתן על עתיד הגולן, ובצל המצוקות האנושיות האיומות במדינה אין גם מקום למשא ומתן כזה.
אולם למרות כל זאת, המעמד הבין-לאומי של הגולן נותר כשהיה: שטח שנכבש על ידי צה"ל בשנת 1967, שרוב תושביו המקוריים (כ-150 אלף איש, רובם מוסלמים) גורשו ולא הורשו לחזור, ושכמעט כל מקומות היישוב שבו (למעט ארבעה כפרים דרוזים מבין 150 כפרים) נהרסו על ידי צה"ל. החוק הבין-לאומי עדיין אוסר על מדינה כובשת להקים יישובים ותשתיות אזרחיות בשטח כזה, ועתידו יוכל להיקבע – בדיוק כפי שארע בסופו של דבר עם מצרים בנוגע לסיני – על שולחן הדיונים בלבד.
המנטרה הישראלית שלפיה "אם היינו יורדים מהגולן דאע"ש היו על הגבול היום" היא דמגוגית. גזירה שווה ניתן לגזור על חצי האי סיני; האם מוטב היה שלא לעשות שלום עם מצרים בשנת 1978 כדי להרחיק את האיום הפוטנציאלי של דאע"ש מערבית לתעלת סואץ בשנת 2020? מעבר לכך, אם ישראל הייתה נסוגה מהגולן היה דאע"ש קרוב ליישובים בגליל בדיוק כשם שהוא קרוב כיום ליישובים בגולן. הקרבה של מקומות יישוב ישראלים לגבול הייתה זהה, אלא אם כן מישהו בישראל מתייחס לגולן ולתושביו כאל בשר תותחים המחזיק את "שטח ההפקר" בין ישראל לבין סוריה.
מדינה אינה זכאית לפרס על כך שאינה מפרה את החוק הבין-לאומי. מבחינה עקרונית ומוסרית אין זה משנה האם לאחר החזרת הגולן – או תום הכיבוש בגדה המערבית – ישרור שלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה. אם העם היושב בציון אינו רוצה לחיות על חרבו, להקריב את בניו למולך המלחמות ולהתקיים בחוסר בטחון תמידי, נקודת המוצא הטובה ביותר לישראל היא כי אל לה לכבוש אדמות לא לה, לבטח לא בניגוד לכללי המשפט הבין-לאומי, ואל לה לשלוט בבני אדם שאינם אזרחיה.
היכן הייתה ישראל היום לו בשנות השבעים, השמונים או התשעים, או בוועידת שפרדסטאון בשנת 2000, הייתה משיגה הסכם שלום עם סוריה? הנבואה ניתנה לשוטים, אולם סביר להניח שהסכם כזה היה מוביל להסכם שלום עם לבנון ומשנה את דפוסי הפעילות של חזבאללה. מלחמת לבנון השניה אולי הייתה נמנעת, וחייהם של אלפי לבנונים וישראלים והרס אדיר ממדים היו נחסכים. כוחנו רב לנו בדמיונות על מלחמה, אבל אולי ננסה לדמיין גם שלום (כל אחת ואחד כיד הדמיון המפותח או המוגבל שלה/ו): הסכם שלום עם סוריה היה עשוי להקרין לטובה על המשא ומתן עם הפלסטינים, והאפשרות לאסוף רכב בתל אביב או בחיפה ולנסוע אתו לבולגריה ולאירופה דרך דמשק וטורקיה הייתה יכולה לתרום לשינוי היחסים בין ישראל לבין סביבתה הקרובה והרחוקה.
קשה לאמוד את ההשלכות הפוטנציאליות של החזרת הגולן לסוריה בעבר, אולם רוב הסיכויים הם שהמהלך היה משפר באופן משמעותי את מקומה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון ואת יחסיה עם הפלסטינים. במקרה הגרוע יותר הייתה החזרת הגולן מורידה מישראל הפרה בוטה נוספת של החוק הבין-לאומי ומשככת באופן ניכר את המתח בינה לבין שכנותיה מצפון.
טוב שלום בין ישראל לבין סוריה בעשורים האחרונים מכל ההצדקות בדיעבד והאישושים הדמגוגיים פוסט-2011, שתכליתם היחידה היא הנצחת ההווה: מדינה מוקפת חומה, מאויימת, השוללת את עצמאותו של עם אחר וחיה על חרבה – ולמרות כל זאת משוכנעת שהיא טובה וצודקת וכל היתר רעים וטועים.
