15.05.2017 מאמר מאת אורן ברק
שריוניות משופצות בשער הגיא, 1996 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
שריוניות משופצות בשער הגיא, 1996 (צילום: יעקב סער, לע"מ)    

מלחמת 1948: זכרון, שכחה והשכחה

מדינת ישראל אינה מסוגלת לבלוע או להקיא את השטחים שכבשה ב-1967, והדבר משליך ישירות על רצונה ויכולתה להכיר בסבלו של הצד הפלסטיני ב-1948. יום השנה לציון הנכבה מזמן התבוננות בהשפעתו של ההווה על ייצוג העבר

מדוע מדינת ישראל, שחגגה זה לא מכבר 69 שנים לעצמאותה, מתקשה להתמודד עם אירועים לא נעימים בעברה הרחוק, ובמיוחד עם ה"נכבה", האסון הפלסטיני במלחמת 1948?

פרופ' אברהם סלע ופרופ' אלון קדיש, חוקרים בולטים של מלחמת 1948 מן האוניברסיטה העברית, פרסמו לאחרונה ספר שכותרתו "מלחמת 1948: ייצוגים של זיכרונות ונרטיבים ישראליים ופלסטיניים". בספר הם עוסקים בשורה של תחומים שבהם הזיכרון של המלחמה, ולעתים גם השִכחה (או ההַשְכחה) שלה, באים לידי ביטוי, הן בקרב הקהילה היהודית בארץ הן בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. תחומים אלה כוללים סדרות טלוויזיה, מוזיאונים, חומרי הסברה, יצירות אמנות כמו ספרות וציור, המרחב הפיזי ועוד.

הפרק המסכם בקובץ, שאותו חיברו פרופ' סלע ופרופ' ניל קפלן, חוקר קנדי העוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, מציע תובנה חשובה: זיכרון ונרטיבים היסטוריים הם תוצר של מציאות פוליטית וחברתית מסוימת – ולא להיפך. השאלה הנשאלת היא אפוא מהי המציאות הפוליטית והחברתית המשפיעה על הזיכרון (והשִכחה) של המלחמה ב-1948 ועל הנרטיבים ההיסטוריים שלה בצד הישראלי ובצד הפלסטיני. להלן אתמקד בצד הישראלי.

אף כי התשתית הפיזית, הארגונית והרעיונית של המדינה הונחה בתקופת "היישוב", כלומר לפני 1948, ישראל הייתה מדינה חדשה שהייתה בתהליך מואץ של בנייה, הבְנייה ואינטגרציה לאומית. לשם כך השתמשו מנהיגי המדינה, ובמיוחד ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן גוריון, בכלים ובמוסדות שעמדו לרשותם, כמו למשל מערכות חינוך והסברה, שיח ותקשורת, אתרי זיכרון ומוזיאונים וסוכנויות הביטחון ובראשן הצבא. כמו כן, הם עודדו כתיבה של היסטוריה לאומית שתשרת את צורכי המדינה החדשה.

כמה מן הפרקים בספר מצביעים על התוצאות של תהליך זה, שכלל אזכור של פרקים מסוימים במלחמת 1948 ולצדו שִכחה של אפיזודות נוחות פחות, שנדחקו ל"צדי הדרך ושולי התודעה", כפי שניסחה זאת נגה קדמן בספרה על ההרס הנרחב של שרידי הכפרים הפלסטיניים בישראל אחרי 1948. התנהגות זו נבעה גם משיקולים פרקטיים, כמו מניעת תביעות משפטיות ולחץ בינלאומי לחזרת פליטים לשטחי המדינה. אבל מניע חשוב היה "היגיון המדינה" (raison d’état), כפי שתואר קודם.

ניתן היה לצפות כי החשיבות של שיקולים אלו תלך ותפחת עם הזמן, בד בבד עם הגיבוש של ישראל כמדינת לאום ישראלית עם רוב יהודי מוצק ומיעוט פלסטיני קטן יחסית. ואמנם, ב-1966 בוטל באופן רשמי "הממשל הצבאי" שהטילה המדינה על הפלסטינים אזרחי ישראל. אך שנה לאחר מכן נפל דבר: בעקבות מלחמת 1967 התרחבה המדינה הישראלית אל כל השטח שממערב לירדן, ונוצרה ישות פוליטית חדשה – לא מוכרת אך מוחשית – "ישראל/פלסטין". אחת התוצאות של מהלך זה הייתה הצטמקותו של הרוב היהודי ביישות הפוליטית החדשה, דבר שיצר בעיית לגיטימציה קשה עבור המדינה ומנהיגיה.

שריונית בשער הגיא, 1958 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

 

שינוי מהותי זה של הנסיבות הפוליטיות והחברתיות בישראל/פלסטין השפיע גם על הזיכרון והנרטיבים ההיסטוריים של מלחמת 1948. זאת משום שכעת ניצבה המדינה המתרחבת מול בעיית לגיטימציה חריפה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בניתוק היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות רבות, בהחלטות או"ם אנטי-ישראליות שגרמו לתחושת בידוד בינלאומי, ובאתגר צבאי ומדיני מצד הארגונים הפלסטיניים, שנטלו לידיהם את היוזמה בסכסוך הערבי-ישראלי, על רקע כשלונן של המדינות הערביות במלחמת 1967 (אך לא במלחמת 1973).

לנוכח "מתקפה כוללת" כזו ברור מדוע התקשתה המדינה הישראלית להכיר באחריותה לאסון הפלסטיני ב-1948, מה גם שכעת נוספו לו ממדים נוספים, כמו למשל גירוש הפלסטינים מאזור לטרון ב-1967. בה בעת, היו שחקנים בתוך הקהילה היהודית בישראל/פלסטין שעבורם הניצחון ב-1967 סיפק הזדמנות לחדש את המאבק מ-1948. בספר מובאת דוגמא לכך: האופן שבו היישוב כפר עציון, שנכבש בידי ירדן ב-1948, הפך למיתוס עבור חלק מן הציבור הדתי לאומי בארץ, דבר שהביא למאמץ לבנותו מחדש אחרי 1967. וכך, במקום שמלחמת 1948 תהפוך לסוגיה היסטורית היא הפכה לחלק בלתי נפרד מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוך וסביב היישות הפוליטית החדשה שקמה בישראל/פלסטין.

חשוב לציין כי בנסיבות פוליטיות וחברתיות אלו חלו תמורות בעשורים שלאחר מכן, וכי שינויים אלו השפיעו על הזיכרון והנרטיב ההיסטורי של 1948. כך, למשל, בעקבות האינתיפאדה הראשונה ב-1987 ובזמן תהליך השלום הישראלי-פלסטיני בשנות ה-90, החלו חוקרים ישראלים, שכונו "ההיסטוריונים החדשים" (פרופ' בני מוריס ואחרים) לחקור את המלחמה מ-1948 מזוויות שונות, ובכלל זה את הגורמים והסיבות להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטיניים. אבל הביטוי הבולט ביותר לשינוי בזיכרון ובנרטיב הישראלי של המלחמה היו דבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, חודש בדיוק לפני הירצחו, ולפיהם "לא חזרנו לארץ ריקה".

כאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסלים מחדש, ובמיוחד מ-2000 ואילך, השתנה שוב הזיכרון והנרטיב ההיסטורי הישראלי של מלחמת 1948. כך, למשל, יכול היה שר הביטחון משה יעלון להצהיר, ב-2015, כי "מלחמת העצמאות לא נגמרה". הניסיונות להשתיק כל אזכור פומבי לנכבה הפלסטינית, כולל מצד הממשלה הנוכחית, מהווים אף הם עדות לכך.

במילים אחרות, למדינת ישראל, שאינה מסוגלת לבלוע וגם אינה יכולה להקיא את השטחים שכבשה ב-1967, אין רצון ואולי גם יכולת להכיר בסבלו של הצד הפלסטיני ב-1948, לא במעט בשל הזיקה ההדוקה בין שני הדברים.

אולם דווקא השתיקה – ולעתים גם ניסיונות ההשתקה – מצד המדינה ביחס להיבטים הפחות-סימפטיים של מלחמת 1948 עשויה לדרבן קבוצות הנמנות על החברה האזרחית בישראל "להזכיר את המלחמה".

כך קרה, למשל, בלבנון שלאחר מלחמת האזרחים (1990-1975), כאשר השתיקה הרועמת של המדינה ושל מנהיגיה ביחס לסכסוך הניעה קבוצות חברה אזרחית לעסוק בו ואף לנסות ולכפות על המדינה להכיר בו. יש לציין כי מאבק זה נחל כמה הישגים חשובים, כמו למשל פתיחת מוזיאון חדש בביירות המציין את המלחמה בבית שבמהלך הסכסוך שימש בתור עמדת צלפים.

מבחינה זו, ניתן לראות בספר החדש של סלע וקדיש מצע לפעולה. זאת משום שהוא אינו רק הופך את הזיכרון (והשִכחה) והנרטיב ההיסטורי של מלחמת 1948 לנושא המחקר, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, אלא גם משום שהוא מעודד דיון אקדמי וציבורי בנושאים שהמדינה מעדיפה לשתוק לגביהם, ולעתים אף להשתיק את מי שמעלים אותם על סדר היום.

 
שתף מאמר זה