יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
שביתת המורים הפלסטינים (דף הפייסבוק של מטה המאבק)
10.03.2016

מרד המורים הפלסטינים

שביתת המורים הפלסטינים היא חלק מתהליך מתמשך של שחיקת הפחד מפני שלטון הרשות הפלסטינית. הסולידריות החברתית בשטחים מתחדשת, והכעס על חיי הדיכוי וההשפלה מיתרגם להתקוממות עממית שתכליתה חיים של כבוד, חרות וצדק חברתי

מחאת המורים הפלסטינים לשיפור תנאי עבודתם, שפרצה לתודעה הישראלית בתחילת השבוע בשביתה הכללית בשטחים תחת הכותרת "כבוד המורה", מתנהלת זה מספר שנים במרחב הציבורי הפלסטיני, האמיתי והוירטואלי. נראה כי הפלסטינים עוברים תהליך דומה לזה שעברו האזרחים הערבים בתוניסיה, מצרים, לוב ותימן שקמו ב"אביב הערבי" וסילקו את מדכאיהם.

שליטי מדינות ערב חיו חיי תפנוקים, העדיפו את רווחת משפחותיהם ושבטיהם ודנו את משפחתם הלאומית לחיי עוני והשפלה. התנהגותם המושחתת, היהירה והמתנכרת העצימה את כעסם של הצעירים ובהמשך של המבוגרים, ואלה אזרו אומץ, שברו את מחסום הפחד ויצאו אל הרחובות כדי לשחרר את משפחתם הביולוגית והלאומית מההשפלה ומהבושה.

ההיסטוריון אבן ח'לדון, שחי בתוניס במאה ה-14, טען כי שושלות שלטוניות עוברות ארבעה שלבים מעלייתן עד נפילתן. בשלב הראשון קם נביא או קדוש המרסן את הקנאה והתחרות בין השבטים, מלכדם באמצעות ה"עַסַבִּיַּה" (קשרי שארוּת ותודעה קיבוצית) ומכונן מלוכה. בשלב השני השושלת נוהגת חמלה בנתיניה, גובה מעט מסים ומבצרת את שלטונה. בשלב השלישי היא מסגלת לעצמה תרבות חומרית עירונית, שוקעת בחיי מותרות, גובה מסים גבוהים למימון הוצאותיה ומתנכרת לאלה שסייעו לה לבצר את שלטונה. אלה בורחים למחוזות מרוחקים וממתינים לשעת כושר כדי להיפרע ממנה. בשלב הרביעי השושלת מותשת כליל ונתיניה אוזרים אומץ ומתקוממים נגדה.

במונחים אבן ח'לדוניים נראה כי הרשות הפלסטינית נמצאת בשלב הרביעי לחייה השלטוניים ותשישותה גלויה לעין כול. היא מושחתת, דואגת לרווחת אנשיה ומקורביה בלבד ואינה נוהגת חמלה וכבוד בבני משפחתה הלאומית.

שתי מילות מפתח ברטוריקת המאבק של המורים השובתים הם הכבוד והאומה. בדומה לנשים הפלסטיניות המאמצות את הרטוריקה הלאומית כדי לשפר את מעמדן המגדרי, המורים עושים זאת כדי לשפר את מעמדם הסוציו-אקונומי. כבודם הוא "כבוד האומה", "כבוד המולדת", "כבוד העם" ו"כבוד הקהילה". הם ההון של המולדת, יוצרי דור השחרור, דור בעל זיקה תרבותית, והם מתעקשים כי אף אומה טובה אינה משפילה את מוריה. למעשה, הנשים והמורים, הנושאים באחריות לחינוך הדורות ועיצוב פני האומה, נוכחים ברטוריקה הלאומית אך נפקדים ברטוריקה החברתית. 

מאבק המורים אינו מאבק מגזרי בלבד אלא חלק ממערכה כוללת לבלימת הפיחות בסמכות ההורית במשפחה הפטריארכאלית. הילדים הפלסטינים נעים ונדים בין המחוייבות לציית להורים, למורים, לערכים התרבותיים ולנוהגים הדתיים ובין הרצון להשתייך לחברה המערבית המודרנית. אף שהם מתעבים את העולם המערבי המשפיל את הוריהם ומתעלם מהם, הם חשים ניכור ואף בוז כלפי הוריהם שאינם מספקים מענה לצרכיהם הרגשיים והקוגניטיביים, וכלפי מוריהם אשר נאלצים להשלים הכנסה כנהגי מוניות או אופים במאפיות. תופעת הילדים האוחזים בסכין והולכים אל מותם נובעת בין היתר מהדיסוננס הקוגניטיבי והרגשי הזה.

איגודי המורים הפלסטינים, שאמורים היו לייצג את אנשיהם מול הרשות הפלסטינית, מפולגים. דפי הפייסבוק שלהם מלאים תמונות, פוסטים, פסוקי קוראן וחדית'ים המציגים את בכירי הרשות כנחשים מפיצי ארס, השולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים ומנסים לשחד את המורים לשוב ללמד בבתי הספר הממשלתיים. אולם האיגודים אינם מצליחים לסכל את מדיניות המעצרים, האיומים וההפחדה המילולית והפיזית של הרשות כלפי המורים. גבולותיה של מחאת המורים ייקבעו בהתאם למהלכיה הבאים של הרשות הפלסטינית: להכיל את המחאה או לרסקה.

אם תדמה הרשות הפלסטינית למשטרים האוטוריטריים הערביים, ותשתמש במנגנוני הביטחון שלה כדי לדכא באכזריות את רוח המחאה, היא תעצים את תחושת ההשפלה, תגביר את מספר האנשים המוכנים להסתכן ותיצור אקלים רגשי של סולידריות שתופנה נגד הרשות ולא למענה. מנגד, שיפור מהותי במעמדם של המורים עשוי הן לצמצם את המחאה עצמה הן להניע תהליך של שיקום סמכותם של המבוגרים בחברה הפלסטינית, שיסייע בעצירת תסכולו וניכורו של הדור הצעיר כלפי סביבתו הקרובה והרחוקה.

מאמרים נוספים