18.06.2017 מאמר מאת עינת לוי
חברי ארגון "מימונה" בכנס יהדות מרוקו, אוקטובר 2015
חברי ארגון "מימונה" בכנס יהדות מרוקו, אוקטובר 2015    

קזבלנקה: דברים שרואים מכאן

הקהילה היהודית במרוקו הולכת ומתכווצת, אך זכר העבר חי בה ובקהילת הרוב המוסלמית. למרבה ההפתעה, צעירים מוסלמים אף מבקשים להחיות את המורשת היהודית המרוקאית ולהפכה לנחלת הכלל. האם היהודים שנותרו במרוקו ישתפו פעולה?

מזה שנים אני נעה על הקו שבין ישראל למרוקו. מה שהחל כמסע שורשים אישי וצנוע התפתח, עם הזמן, למסע בעקבות הסיפור הגדול יותר של עזיבת יהדות מרוקו לישראל ושל מה שנותר ממנה במרוקו עצמה. הנגיעה בנבכי העבר היא בלתי נמנעת, אך כמו כל עיסוק בהיסטוריה היא מעלה שאלות על זהות בהווה, שיש להן השלכות גם על העתיד.

כל ביקור מאפשר לחשוף עוד חלקים מהפאזל הזה. בביקורי האחרון במרוקו ישבתי כחודשיים בבירתה הכלכלית קזבלנקה, עיר סואנת וצפופה, ממש בלתי נסבלת בשעות מסוימות, בעיקר אם תנסו למצוא מונית בשיא הפקקים לקראת ערב. עם הזמן, אחרי שמצאתי את בית הקפה האהוב עלי ונהניתי מהופעה טובה עם חברים לעת ערב, נחשפתי למגוון התרבותי העשיר של העיר ולמדתי להעריך אותה.

כיום חיים בקזבלנקה רבתי יותר משבעה מיליון תושבים, רובם המוחלט מוסלמים. נותרו בה כ-2,500 יהודים בלבד – שריד לקהילה המפוארת שחיתה פה בעבר. כיום הקהילה היהודית עצמאית לגמרי וכוללת רבנים, שוחט, מוהל, כמה בתי ספר וכן 30-11 בתי כנסת פעילים – תלוי באיזה יום, את מי שואלים ומה מצב המניין נכון לאותו רגע. בתי הקברות והמוסדות הקהילתיים מטופחים ומספרים את סיפורה של קהילה שכבר כמעט ואיננה.

נניח למספרים והנתונים היבשים, שכן ניתן ללמוד על מקום הרבה יותר מהאנשים החיים בו. פאני מרגי, מרוקאית יהודייה בעלת עסק לאופנת נשים, עשתה את הדרך ממרוקו לצרפת, ואז לישראל ולעוד כמה מדינות בדרך, ולבסוף שבה למרוקו מלאת תובנות ושאיפות. דרך עיניה ראיתי את סיפורה של קהילה שכמעט ולא נותר ממנה דבר מלבד תשתיות, מוסדות וארגונים. דרך תיאוריה חוויתי את דעיכתה של הקהילה ואת עזיבתה של יהדות מרוקו וחשתי את הכמיהה המתמדת של מי שנותר פה לעברה המפואר של יהדות מרוקו. לרגעים, העצב הבלתי נשלט שוטף את עיניה, וניכר בה הקושי הרב להשתחרר מן העבר.

פאני היא כמו מראה, המשקפת לי עד כמה נקודת המוצא שלנו שונה, שכן בניגוד אליה הגעתי למרוקו עם מעט מאוד ידע על המורשת היהודית-מרוקאית. עד לביקורי הראשון במרוקו, נתפש בעיני הסיפור המרוקאי בישראל כחסר תוכן. לא ידעתי מה זה אומר להיות מרוקאית וסירבתי להסתפק במחמאות על אוכל משובח ובאוסף הבדיחות העממיות על מרוקאים, עיראקים, כורדים ומה שביניהם. רציתי להבין לעומק את המורשת המרוקאית ולהכיר את מנהיגי הקהילה והקולות השונים בה. אפשר לומר שיצאתי למסע הזה כמי שמחפשת להרוות את צימאונה.

למרות שרוב היהודים עזבו זה מכבר את מרוקו, והמושג "קהילה" מוטל בספק, נותרו פה שני מקורות חשובים להיסטוריה של יהדות מרוקו: התשתית הארגונית של הקהילה ומוסדותיה, שממשיכים להתקיים באופנים מסוימים, ותושביה המוסלמים של מרוקו.

"כבר אין קהילה יהודית במרוקו. יש רק ארגונים ומוסדות", פסקה פאני בתגובה לשאלותיי הבלתי פוסקות ולחיפושיי הקדחתניים אחר מה שנותר. במציאות העכשווית, המוסדות היהודיים מנוהלים ומופעלים על ידי הדור המבוגר, והדבר בולט במיוחד כאשר מבקרים במרכזים היהודיים בפאס, מראקש, מכנאס ויתר הקהילות שנותר בהן קומץ יהודים בלבד. אי אפשר שלא לחוש בדעיכה המתמשכת ולתהות לאן נעלמים צעירי הקהילה, ומדוע הם נעדרים מעמדות ההנהגה המקומית. התשובה לשאלה זו ודאי כואבת לדור ששילח את ילדיו הרחק משם, ולכן נמנעתי מלהתייחס אליה. אפשר שהייתה זו טעות לא לשאול, אך במבט לאחור, נראה כי העדפתי לדחות את ההתמודדות עם הווידוי הבלתי נמנע של קהילה אודות דעיכתה -שלה.

את התשובות לשאלות ביקשתי דווקא ממקור הידע האחר – תושביה המוסלמים של מרוקו, הנוצרים את זכר הקהילה היהודית הגדולה שחיתה כאן בעבר בלבם. בכל מקום בו מבקר יהודי ניתן לחוש בהתרגשות של המוסלמים המקומיים וברצון שלהם לחלוק ולשתף בסיפורים על יהודי מרוקו, שעברו מפה לאוזן במשפחותיהם. לעתים מתקבל הרושם שתושבי מרוקו רואים בכך זכות ואף חובה, שהרי לדידם יהודים אלה עדיין מרוקאים בדיוק כמותם והזהות המרוקאית, כך הדגישו בכל הזדמנות, היא נצחית.

הסיפור היהודי מסופר בשנים האחרונות גם באמצעי התקשורת השונים במרוקו. כך, באחד מסופי השבוע בקזבלנקה קניתי עיתון והופתעתי לגלות בין דפיו תחקיר היסטורי רחב יריעה בנושא יהדות מרוקו ומפעלות הרווחה שלה. היה זה סיפור על קהילה שידעה לקחת אחריות על רווחתם של בניה ובנותיה,  וניכרת בו הערכה רבה לקהילה היהודית.

בשנים האחרונות החלו להקרין סרטים על יהדות מרוקו בערוצים הממלכתיים, ואלו מעוררים שיח חברתי ער על היהודים במרוקו היום ואף על יהודי מרוקו בישראל. אחד הבולטים שבהם הוא סרטו של הבמאי כמאל השכאר, "טינע'יר ירושלים: קולות מהמלאח", שיצא ב-2012 והוקרן בערוץ המרוקאי הממלכתי M2. הסרט עטור הפרסים הוקרן ברחבי מרוקו והעולם הערבי ועורר הדים ודיונים רבים בתקשורת. החיבור שיצר הבמאי בין המרוקאים המוסלמים לבין המרוקאים היהודים, החיים בישראל, קרא תיגר על תפיסות ערביות ואסלאמיות, הרואות בישראל נטע זר במזרח התיכון.

יותר מכל שבתה את לבי קבוצה של צעירים מוסלמים, שהקימו בשנת 2007 את ארגון "מימונה", שמטרתו להכיר לדורות הצעירים במרוקו את סיפורה של היהדות המרוקאית. כשסיפרו לי לראשונה על "מימונה" גיחכתי למשמע שמו של הארגון; הוא נשמע לי שטחי, כיון שאז הכרתי רק את משמעות חג המימונה בישראל של ימינו, שזכה לתפוצה רחבה, כאשר כל אשכנזי מחפש אחר משפחה מזרחית מארחת.

אולם במרוקו הייתה למימונה משמעות אחרת, חשובה הרבה יותר. כמדי שנה, בחג הפסח, היו היהודים מתבדלים מן המוסלמים משום האיסור על אכילת חמץ. כך, למשל, היו יהודים נמנעים מלהתארח אצל שכניהם או לקנות את מצרכיהם אצל המוסלמים. עם סיום חג הפסח היו היהודים מזמינים את חבריהם המוסלמים למימונה, כדי להעביר את המסר שהיחסים בין הקהילות חוזרים למסלולם הרגיל. עבור המיעוט היהודי שחי בקרב רוב מוסלמי, המימונה היוותה אמצעי לתקשורת בין-קהילתית ולהעברת מסרי ידידות ושכנות טובה בין שתי הקהילות.

בעשור האחרון פועל ארגון "מימונה" ברחבי מרוקו במטרה לבלום את תהליך השכחה. עבורם, וחוקת המדינה מכירה בכך משנת 2011, היהדות מהווה חלק בלתי נפרד מן המורשת המרוקאית. הלאומיות המרוקאית היא לאומיות הטרוגנית ורב-תרבותית, והמגוון התרבותי המאפיין את הזהות המרוקאית נתפס כיתרון וכאחד מהערכים המרוקאיים החשובים ביותר. הקושי מתגלה בקרב בני הדור הצעיר במרוקו, שאינם מכירים את המורשת היהודית של ארצם ואינם נחשפים אליה, בין אם בשל הנוכחות היהודית הדלילה במרוקו כיום, ובין אם בשל היעדרה מספרי ההיסטוריה המרוקאים. החלל שנוצר מתמלא בתכנים מתסיסים מ"ארץ הקודש", המועברים באמצעי תקשורת אסלאמיסטיים ופאן-ערביים ומציירים יהודים ומוסלמים כאויבים מושבעים. וכך, ככל שעובר הזמן, זכר היחסים המיוחדים שהתקיימו בין יהודים ומוסלמים במרוקו משך רוב שנות ההיסטוריה, הולך ונמחה.

מתבקשת מאליה השאלה מה מביא צעירים מוסלמים להקים ארגון שמגמתו התרבותית והפוליטית היא הפוכה. בשיחותיי עם חברי הארגון על הנסיבות שהובילו אותם לפעול להנחלת מורשת יהדות מרוקו לדור הצעיר, ניכרה ההפתעה שחשו עם גילוי הפרק ההיסטורי העלום של יהדות מרוקו. הסיפורים ששמעו מהסבים והסבתות שלהם על היהודים במרוקו היו תחילתו של מסע בעקבות היהדות המרוקאית. כיום, הארגון מונה עשרות חברים, שפעילותם בכמה ערים ואוניברסיטאות כוללת כנסים בנושא יהדות מרוקו, שיעורי עברית, סיורים באתרים יהודיים, ערבי אוכל כשר, וקרוואן העובר ממקום למקום ומציג את המורשת היהודית בפני כל. הארגון מהווה נכס יקר, משום שהוא משמר זיכרון המאיים להיעלם, ומחייה אותו, ועצם קיומו של הארגון מפיח תקווה גם באלה שהייאוש הפך למשנת חייהם.

בשיחה במראקש עם אל-מהדי בודרא, ממקימי "מימונה", דיברנו על הקשיים העומדים בפני הקהילה היהודית במרוקו, על האוריינטציה הצרפתית החזקה שלה ועל ההינתקות מהחברה המרוקאית המוסלמית. שוחחנו גם על כך שספרי ההיסטוריה שמלמדים בבתי הספר במרוקו תומכים במגמה זו של ניתוק, ועל היעדר הנהגה יהודית צעירה שתוביל לשינוי היחסים בין הקהילות.

שאלתי את אל-מהדי את השאלה הבלתי נמנעת, שמהדהדת בלבי זה זמן רב: "האם הניתוק המתרחש של היהדות ממרוקו אינו אלא הכיוון הברור שאליו צועדת ההיסטוריה?" אל-מהדי הישיר מבט והשיב בביטחון: "לא, עדיין אפשר להציל את הקהילות שנותרו בערים הגדולות – בפאס, במראקש ובקזבלנקה". הייתה לו גם תכנית כיצד לממש זאת: "הדבר הראשון שצריך לעשות כדי שזה יקרה הוא לספק תמריצים ליהודים צעירים ומבטיחים להישאר במרוקו. אפשר לעשות זאת על ידי הענקת מלגות לאוניברסיטאות הטובות כאן, ועל ידי כך להצמיח הנהגה צעירה ופעילה שתתחבר למה שקורה במרוקו, ולא תפנה לצרפת." הבטתי בו מופתעת לחלוטין מהחזון שנובע מכל מילה ומהביטחון המוחלט שלו ביישומו, ותהיתי לרגע אם אני הפסימית או הוא המשוגע.

מסביבנו מילאו עצי הדקל כמעט כל חלקה פנויה. לנוכחותם הבולטת יש סיבה מאוד הגיונית, שכן החוק במראקש מגן עליהם ואוסר לגדוע אותם. מדובר בחוק שהמרוקאים מקפידים עליו בקנאות – אם הקמתם את ביתכם ובמרכז השטח ישנו עץ דקל יהיה עליכם להשלים עם קיומו, גם אם יעמוד במרכז הסלון. וכך, עצי הדקל במרוקו נטועים באדמה ומוגנים על פי חוק לנצח נצחים, או עד שיחליטו בעצמם לגווע.

בדומה לדקלים, החוק המרוקאי שומר גם על היהודים ומורשתם כחלק מהמורשת המקומית, ואוסר על הפגיעה בה. אולי כמו הדקלים, הבחירה אם להיות או לחדול היא בידיהם.


עינת לוי נמצאת על הקו בין ישראל למרוקו מ-2012. היא עוסקת בתכנון ופיתוח תוכן לטיולים לימודיים במרוקו ופיתוח שותפויות עם גורמים שונים. עינת מתמחה בזירה הפוליטית והחברתית של מרוקו ומפתחת את תחום התיעוד הדיגיטלי של מורשת יהדות מרוקו.

 
שתף מאמר זה