שמאלנים אינם זקוקים לסרט. הרבה יותר ממה שנאמר בו גלוי וידוע זה שנים ארוכות מהדו"חות של שלום עכשיו, בצלם, יש דין, שוברים שתיקה ועוד. אולם השמאל זקוק לסרט. זוהי תחמושת "שוברת שוויון" במאבק המתיש עם הימין הפטריוטי מטעם עצמו, המלא טענות וביקורת כרימון כלפי הערבים, הפלסטינים, האירופים והשמאלנים; ובמאבק המתסכל עם גזעני הימין שונאי ה"יהודונים", ה"בוגדים" וה"סמולנים". כל אלה לא מוכנים להוציא מפיהם מילת ביקורת אחת כלפי מדינתם, גם כאשר היא חוטאת וכושלת. בין אם משום שהיא לעולם אינה חוטאת וכושלת, לדעתם, או משום שהקיום הציוני כולו הוא מלחמת הסברה אחת עצומה שאסור למצמץ בה בשום תנאי. כמה מגוחכים הם יהיו עתה אם יחילו על ראשי השב"כ את אותם מדדים שהחילו על ארגוני השמאל ויְזַכּוּ גם אותם בכינוי "סייעני טרור נטו".
"שומרי הסף" הוא תחמושת שוברת שוויון משום שהוא מאפשר לשמאל, החשוד תמיד בעיני הימין בחוסר פטריוטיות (בלשון המעטה), לשחק במגרש של הימין. ששת ראשי השב"כ מפוצצים את הבועה העלובה שהימין המתלהם הקיף את עצמו בה, זו שבה לרוע הפלסטיני אין שורש, אין מניע ואין חומר בערה זולת "עשיו שונא ליעקב"; זו שבה לצדק הישראלי אין גבול ואין מידה; זו שבה אין עוררין על טוהר הנשק והכוונות של מדינת ישראל; זו שבה "עין תחת עין" היא אסטרטגיה נבונה ונכונה תמיד. ששת ראשי השב"כ מאפשרים לשמאל להטיח בימין כי אלה שהופקדו מטעם המדינה על התמודדות עם השלכותיו של הכיבוש מודים שהוא משחית, ומודים שתפקידם הפך אותם ל"קצת שמאלנים". האמירה הזו יכולה להיות נקודת פתיחה מצויינת לכל ויכוח בין שמאל לימין.
לרוב הצער, ספק אם השמאל כשיר לנצל את התחמושת היקרה שסופקה לו חינם אין כסף. חלקים ממנו בוודאי עוד יתעשתו ויעשו בדברים של ראשי השב"כ שימוש יעיל, אולם השמאל הרדיקלי יעדיף לקונן על ה"יורים והבוכים", על הנסיון הלא-משכנע של ראשי השב"כ למרק את מצפונם ועל אחריותם הם למצב שאליו הגענו. חטאם הגדול ביותר של הבטחוניסטים הללו, לשיטת השמאל הרדיקלי, הוא עבודתם בשירות הממסד בכלל ועברם הבטחוני בפרט. על חטא זה לעולם לא יוכלו לכפר. גישות כאלה קיימות גם בקרב כותבים וחוקרים של יחסי צבא-חברה בישראל. יש ביניהם כאלה הסבורים כי עצם שירותו של אדם בתפקיד בכיר בממסד הצבאי-בטחוני פוסל אותו מהצטרפות למחנה של "בני האור". הם יסרקו את עורו במסרקות של ברזל כדי להוכיח שלא הפך לאנרכיסט ומשום כך אין לבטוח בו ובדבריו: פעם גנרל, תמיד גנרל.
עוורונם של הסבורים כך הוא גדול ומייאש, לא משום שטענותיהם אינן ראויות לדיון מעמיק במישור האקדמי-אינטלקטואלי, אלא מכיוון שהם מחמיצים את לב העניין: בישראל 2013 נלחמים בכיבוש, בבטחוניזם ובמיליטריזם על ידי כובשים, בטחוניסטים ומיליטריסטים שחזרו בתשובה (או בשאלה, ליתר דיוק). גנרלים ולוחמים נהנים מהון חברתי עצום – ואין זה משנה מה דעתנו על כך – שמעניק להם יכולת השפעה שאין לזולתם. כך בחברה הישראלית וכך בחברה הפלסטינית. מי שמותיר את שומרי הסף שלו מחוץ למחנה ימצא שמחנהו מדולדל וחסר כל יכולת להשפיע על המציאות.
אנשי משרד החוץ יכולים להמשיך להתחבט בשאלה עד כמה "שומרי הסף" מועיל לדימוי הדמוקרטי של ישראל. נראה שהשגריר בארצות הברית, מיכאל אורן, אף מוטרד מהנזק ההסברתי שמחוללים ששת ראשי השב"כ יותר משהוא מוטרד מתוכן דבריהם, כאומר: מה שהמדינה עושה פחות חשוב מאיך שהיא נראית. כמה מהדיפלומטים הנכבדים אולי שכחו שאינם עובדים בשירות משרד ההסברה אלא בשירות משרד החוץ, ושביקורת עצמית פומבית היא זרז ומנוף לשיפור בכל חברה ומדינה מתוקנת. ששת ראשי השב"כ, ובעיקר איילון ודיסקין, אמרו טוּז ("מצפצפים" בערבית) לשיקולי התקינות הפוליטית. נותר רק לקוות שכולם יתרמו את מלוא כובד משקלם החברתי והפוליטי למאמצים להסיט את האוניה הישראלית ברגע האחרון ממסלול ההתנגשות בקרחון.
