אודות הכותב
עאמר דהאמשה
עמית מחקר
26.11.2017 מאמר מאת עאמר דהאמשה
רחוב בתרשיחא הערבית (צילום מסך)
רחוב בתרשיחא הערבית (צילום מסך)    

תרשיחא הערבית: המרחב אבד והשלום נעלם

יחסי הכוחות הנוכחיים בין הרוב למיעוט בישראל בוהקים מעל כל שלט ושלט ברחובותיהם של הפלסטינים שחיו וחיים בתרשיחא. השלטים הללו חושפים את המנגנון המשכיח את הזמן והמרחב בעבר, ובהווה, של ילידי הארץ

המחקר המודרני מכיר במטען האידיאולוגי של הנוף הלשוני, ובבואנו לנתח את שמות הרחובות אנו מתייחסים אליהם גם כתוצר של יחסי כוח ומאבקים אידיאולוגיים. שילוט ציבורי ונוף לשוני ניצבים במוקד קונפליקט בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט והם משקפים מערכת יחסים חברתית-פוליטית ומעצבים אותה.

עיריית מעלות-תרשיחא, שיהודים עומדים בראשה מיום שנוסדה, קבעה ארבעים וחמישה שמות רחובות בתרשיחא הערבית. את אלה אפשר למיין לשלוש קבוצות עיקריות: הסביבה הטבעית, המציאות האנושית ושמות מופשטים.

הטבע הוא מרכיב ראשי בשמות הרחובות שנקבעו בתרשיחא הערבית, והם קרויים על שם עצים, פרחים, הרים ושבילים, למשל الصنوبر (האורן), الورود (הוורדים) ושביל המעיין. ייצוגי הנוף הללו יוצרים דימוי אסתטי ואידילי אף-על-פי שהיישובים הערביים איבדו את הטבעיוּת שלהם והפכו למקומות מגורים סגורים ומסוגרים. המקרה של תרשיחא, שממשלת ישראל הפקיעה את רוב אדמותיה ובנתה עליהן יישובים יהודיים, הוא אירוני במיוחד בהקשר זה. יש להניח כי ייצוגים של טבע נתפסים כ"לא פוליטיים" ומאפשרים להימנע מהקשרים פוליטיים וחברתיים "רגישים", ולכן הם "הותרו לשימוש" גם בקרב הפלסטינים בישראל.

המציאות האנושית וההיסטורית המיוצגת בשמות הרחובות בתרשיחא מלמדת על העדפה להנצחת סופרים ואנשי מדע ערבים, מוסלמים ונוצרים שחיו בארצות מוסלמיות, למשל הרופא והמדען אבּן סינא (980—1037), או בארצות ערב השכנות, למשל הסופר והאמן הלבנוני-אמריקאי ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1883—1931). רוב האינטלקטואלים הללו הם בעלי מוניטין עולמי ולאו דווקא מקומי, והם נודעו בזכות אמנותם ועבודתם המדעית פורצת הגבולות. אינטלקטואלים פלסטינים אינם מונצחים משום שהם משתייכים למרחב המקומי הפלסטיני, ומכאן שהם "פוליטיים".

זיכרון מסוג אחר מיוצג בשם כיכר השלושה (دوار الثلاثه), הנמצאת בסמוך למקום שבו מצאו מותם שלושה צעירים מתרשיחא כתוצאה מפגיעת רקטות של חיזבאללה במלחמת לבנון השניה. הנצחה מספרית איננה מקובלת בתרבות הפלסטינית, והיא משעתקת אל הנוף הערבי נוהגי זכרון ושִיּום (קביעת שמות) ישראלים-יהודים. זהו המקום היחיד בתרשיחא שבו מונצח ההווה הפלסטיני שלאחר 1948, אולם הוא מוכלל בהקשר של התרבות ההגמונית, וספציפית להנצחת חללים שנהרגו דווקא על ידי ערבים ולא על ידי יהודים.   

 

כיכר השלושה בתרשיחא (צילום: עאמר דהאמשה)   

אחוות העמים, שביל האחווה וכיכר השלום שייכים לקבוצת השמות המופשטים. שלושתם מעבירים מסר אופטימי של ידידות, מטשטשים את הסכסוך והאפליה ויכולים לשמש כהצהרת כוונות חיוביות. אפשר לטעון כי המרחב הפלסטיני לא קיים יותר אלא כלוח מודעות למבקרים יהודים או עירונים. "שלום" ו"אחווה" הם כמעט קלישאה בשמות מקומות ערביים בישראל, אך המרחב האותנטי אבד והשלום אינו נראה באופק. 

לצד זאת, לייצוג החזותי-צורני יש מספר מאפיינים. ראשית, השפות בשלטי הרחובות הן עברית וערבית, אך אין ייצוג לאנגלית. ישנם שלטים דו-לשוניים (עברית וערבית) ולצדם שילוט חד-לשוני בעברית. בשלטים הדו-לשוניים התרגום בעברית מופיע מעל השם בערבית. כך מובלטת הנראוּת של השפה העברית ומעומעמת זו של השפה הערבית; לא מספר התושבים, או יחסי הכוחות ברמה המקומית, הם הקובעים, אלא יחסי הכוחות הפוליטיים במישור הארצי. האפליה באה לידי ביטוי גם בכך שמספר השלטים החד-לשוניים בעברית בתרשיחא הערבית מגיע לכ-15% מהשלטים, בעוד אין ולו שלט אחד בערבית בלבד.

הנוף הלשוני שקבעה הרשות המוניציפאלית בתרשיחא, בראשותו של ראש עיר יהודי, מלמד כי הרשות רואה במרחב הפלסטיני משטח חלק. הזכרון ההיסטורי המונצח הוא קדם-פלסטיני וסלקטיבי, בעוד הזכרונות הקיבוציים והפרטיים הפלסטיניים מושכחים. הפלסטיני ותודעתו ממוקמים כגורמים חיצוניים להיסטוריה ולפוליטיקה של ערביי הארץ.

יחסי הכוחות הנוכחיים בין הרוב לבין המיעוט בוהקים מעל כל שלט ושלט ברחובותיהם של הפלסטינים שחיו וחיים בתרשיחא. הזמן והמרחב עיוורים לרציפות האנושית הפלסטינית ונטולי עומק היסטורי, משמעות וזכות לאומית פלסטינית. הנוף הלשוני הזה משקף דה-פוליטיזציה ומראית עין של דה-קולונוזציה, וניכר מאמץ להוכיח כי הרוב אינו דוחה על הסף את ייצוגו של המיעוט. אולם תוכנם של השמות, ובעיקר מה שאין בהם, חושף את המנגנון המשכיח את הזמן והמרחב בעבר, ובהווה, של ילידי הארץ.

 
שתף מאמר זה