יהודים וערבים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
כלה וחתן בגן הוורדים בירושלים (עינת אנקר, לע"מ)
04.12.2018

זוגיות של יהודיות ופלסטינים בישראל

זוגות מעורבים יש בכל חברה, וחשש מפני התופעה נפוץ בכל החברות שיש בהן קונפליקט אתני, דתי או לאומי. מה הגביר את החשש הזה בחברה היהודית בישראל בשנים האחרונות?

הנישואים המתוקשרים של לוסי אהריש וצחי הלוי העלו שוב את הטאבו בעניין זוגיות בין יהודים לערבים בישראל. זוגות מעורבים מלווים את התנועה הציונית כמעט מראשיתה, וכך גם החשש מהם והניסיון להגבילם, בעיקר כשמדובר בנשים יהודיות ובגברים ערבים־מוסלמים. אף על פי שאין נתונים מדויקים על היקף התופעה, מקובל להניח שמדובר במספרים זעומים למדי. אם כן, מה השתנה בשנים האחרונות? מדוע עולה הנושא לסדר היום הציבורי שוב ושוב, ומדוע גבר החשש בחברה היהודית בישראל מפני זוגות מעורבים?

אני טוענת שהשינוי אינו בהיקפה של התופעה, אלא בהרכבם החברתי־כלכלי של הזוגות. הנישואים המעורבים בישראל היו תופעה חברתית שולית שאפיינה בעיקר נשים מזרחיות ועולות חדשות מברית המועצות לשעבר, כלומר נשים מהפריפריה החברתית והכלכלית של ישראל. אולם התפתחותו של מעמד בינוני פלסטיני בישראל והשתלבותו בשוק העבודה גורמת בין השאר לעלייה במספר הזוגות המעורבים שבהם האישה היא ממוצא אשכנזי ובת למעמד הבינוני.

המדינה והחברה היהודית בישראל יודעות להתמודד עם נשים מזרחיות ועם עולות חדשות הנישאות לפלסטינים – הן מתייגות אותן כחלשות, נזקקות, תמימות ואבודות. אולם אשכנזיות בנות המעמד הבינוני הנוהגות כך הן איום שאין לחברה היהודית דרך יעילה להתמודד איתו, ולכן התגברו החרדה והעוינות. נוסף על כך, הנשים המזרחיות והעולות החדשות הנישאות לגברים פלסטינים נשארות בדרך כלל בשולי החברה הישראלית־יהודית, או נוטשות אותה בעקבות התאסלמות. בנות המעמד הבינוני, לעומת זאת, נשארות בלב מוקדי הכוח של החברה הישראלית ואף מגדירות אותה מחדש.

החשש מפני נישואי תערובת אינו יחודי לישראל; נפוץ בחברות שיש בהן קונפליקט אתני, דתי או לאומי. דוגמאות לא חסרות: החל במשטר האפרטייד בדרום אפריקה, שאסר על זוגיות ועל נישואים בין שחורים ללבנים, דרך ארצות הברית, שבה נישואים כאלה נעשו חוקיים רק ב־1967 (ושיעורם עדיין נמוך למדי, כ־15%), וכלה בצפון אירלנד שבה נישואים מעורבים בין קתולים לפרוטסטנטים עדיין נדירים יחסית.

כאמור, בישראל אין נתונים על מספר הזוגות המעורבים, אך ההערכה היא שמספרם נמוך מאוד, שכן רוב החברה הישראלית, גם היהודית וגם הפלסטינית, מתנגדת לזוגיות אקסוגמית (כלומר זוגיות עם מי שאינו משתייך לאותה קבוצה). סקר שנערך בשנת 2016 הראה ש־97% מהיהודים הישראלים מתנגדים לנישואים עם מוסלמים, ו"רק" 89% אחוזים מתנגדים לנישואים עם נוצרים. יהודים רואים בנישואים לערבי בגידה, מילה שבעברית יש לה קונוטציות מיניות ולאומיות כאחד. שוליות הנושא באה לידי ביטוי גם באקדמיה, ואם תחפשו מאמרים על "זוגיות מעורבת" בישראל סביר להניח שתמצאו מחקרים על זוגיות בין מזרחים לאשכנזים.

לפי מישל פוקו, שליטה במיניות היא כלי אסטרטגי שדרכו המדינה ממשטרת את הפרט ושולטת באוכלוסייה. ג'ואן נגל מוסיפה שגבולות אתניים, פוליטים ולאומיים הם גם גבולות מיניים. כלומר, התאהבות, רומנטיקה ומיניות, הנחשבות לכאורה עניינו של הפרט, נתונות למעשה לפיקוח ולמשטור מצד המדינה.

מדינת ישראל מנסה לפקח ולמשטר זוגיות מעורבת בדרכים ישירות ועקיפות. בישראל, בניגוד לדמוקרטיות מערביות ובדומה למדינות נוספות במזרח התיכון, אין נישואים אזרחיים, ולכן אין אפשרות חוקית להתחתן עם בן או בת דת אחרת. זוגות מעורבים הרוצים להתחתן בכל זאת נאלצים לבזבז זמן וכסף ולנסוע למדינה אחרת, כגון קפריסין, ולערוך שם טקס נישואים אזרחי. זוהי דרך ישירה. דרך ישירה נוספת היא המימון שמעניקה הממשלה לעמותות שמטרתן למנוע נישואים כאלה, כגון עמותת "חמלה", המסייעת לכאורה לנשים ולנערות במצוקה, אך למעשה פועלת ל"שיקום" נשים שקיימו קשרים רומנטיים עם ערבים. אחד ממורשי החתימה של עמותה זו הוא בנצי גופשטיין, מנכ"ל ארגון להב"ה (למניעת ההתבוללות בארץ הקודש). דרכים עקיפות הן, למשל, ההפרדה הקיימת בישראל בפועל בין ערבים ליהודים בבתי ספר ובשכונות מגורים, המסייעת לצמצם את מקומות מפגש בין יהודים לפלסטינים.

אולם, כפי ששייכות ללאום הישראלי אינה שווה לכל האזרחים, ויש אזרחים הנחשבים שווים יותר ואזרחים הנחשבים פחות, על פי השתייכותם האתנית והדתית, כך יחסה של המדינה לנשים הנישאות לגברים פלסטינים אינו שווה ותלוי במוצאן האתני ובמעמד החברתי־כלכלי שלהן.

במילים אחרות, אין דינה של אישה אשכנזייה בת המעמד הבינוני הנישאת לערבי כדינה של אישה מזרחית או אישה שעלתה מברית המועצות לשעבר הנוהגות אותו הדבר. מוסדות המדינה, עוד מתקופת המנדט ו"המדינה שבדרך", הצליחו לפתח דרכי התמודדות עם נשים שחיו בשולי החברה וקיימו קשרים רומנטים עם ערבים. בתקופת המנדט היו אלו מה שדבורה ברנשטיין מכנה בספרה "נשים בשוליים", רובן אשכנזיות וחלקן מזרחיות. כיום מדובר בנשים מזרחיות וביוצאות ברית המועצות לשעבר.

ארגונים כמו יד לאחים ולהב"ה מציגים את הנשים האלה כ"נערות" אבודות, "בנות" חלשות שנישבו על ידי ערבים פתיינים. אפשר לראות זאת גם בדיונים רשמיים של הכנסת. כך, בפברואר 2011 התקיים דיון בוועדה לקידום מעמד האישה, במסגרת "יום הזהות היהודית", בנושא "תופעת ההתבוללות בישראל", ובדצמבר 2011 התקיים דיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, תחת הכותרת "חטיפת עולות חדשות על ידי בני מיעוטים".

לעומת זאת, לבנות המעמד הבינוני הבוחרות בבן זוג פלסטיני אי אפשר לקרוא "נערות פתיות". יותר מכך, נשים אלו אינן מתאסלמות אלא מקימות משפחה מעורבת בתוך החברה הישראלית, ובכך מגדירות מחדש את גבולות הישראליות. למשל, שחקנית ישראלית הצהירה בריאיון שהמשפחה המעורבת שלה אינה חוגגת את יום העצמאות, ובמאית סיפרה שמשפחתה המעורבת חוגגת גם את כריסמס.

במאמר הבא ארחיב את הדברים על הקשר שבין מוצא אתני ליחס מוסדות המדינה כלפי זוגות מעורבים, ואתאר כיצד המדינה מנסה לתייג, למשטר, להציל ולהעניש את הנשים האלה.

מאמרים נוספים