בשלבים הראשונים של האביב הערבי, כאשר המהומות התמקדו בתוניס ובמצרים, איראן תמכה בהתלהבות בהתקוממות העממית להדחת משטרים אלה. חלק מראשי המשטר טענו כי המהפכה האסלאמית הגיעה ללב העולם הערבי.
מהפרספקטיבה האיראנית ראשי המשטר במדינות אלה היו בעלות ברית של המערב והיוו חלק מדוקטרינת הבלימה נגד החדירה האיראנית לעולם הערבי. דרשן תפילות יום השישי בטהראן, איתאללה אחמד ח'אתמי, התייחס בדרשתו ביום שישי 28 בינואר 2011 להתפתחויות בעולם הערבי ואמר, כי אלה מהוות "רעשי משנה" של המהפכה האסלאמית באיראן. הוא ציין, כי שליטים המנהלים מאבק נגד הדת, כדוגמת הרודן המצרי, חסני מבארכ, צפויים בהתאם לקוראן ליפול בסופו של דבר. גם איש הדת הקיצוני איתאללה מחמד-תקי מצבאח-יזדי, טען ב-27 בינואר 2011 כי הודות למהפכה האסלאמית באיראן מתקוממים כיום גם העמים המוסלמים בתוניסיה, במצרים ובמדינות ערביות נוספות כנגד האימפריאליזם והמשטרים המדכאים בהתאם למודל, שהציבה בפניהם המהפכה.
בנאום ב-21 פברואר 2011 , שנשא איתאללה עלי ח'אמנהאי הוא ציין כי ההתפתחויות בעולם הערבי נובעות מהשנאה כלפי נוכחות מעצמות המערב ומשקפות את עייפות האנושות מהלחצים הכבדים שהפעילה הציוויליזציה המערבית בניסיונותיה לכפות את ההגמוניה שלה בעולם. היומון השמרני "ג'מהורי-י אסלאמי" (Jomhuri-ye Eslami) טען, כי עם נפילת חסני מבארכ איבדה ארצות-הברית את משרתה הנאמן ביותר במזרח התיכון וכי "המשטר הציוני" ניצב עתה בפני אופק קודר. במאמר מערכת, שפרסם היומון, נכתב, כי נפילת משטרו של מבארכ מבטאת את ראשיתה של מהפכה גדולה כנגד האמריקאים והציונים במזרח התיכון ובצפון-אפריקה. המהומות בבחרין בפברואר 2011 והדרישה להפיל את משטר אל-ח'ליפה, מבעלי הברית החשובים ביותר של ארה"ב במפרץ הפרסי, התקבלו בסיפוק רב בטהראן. השאלה היא האם האביב הערבי יסייע להעצמת ההשפעה האיראנית במזה"ת, במיוחד לנוכח השפעתה הגוברת במדינות כמו עראק, סוריה ולבנון?
להערכתי האביב הערבי מהווה את המחסום האמיתי לאיראן במזרח התיכון הערבי, יותר מאשר היוו המשטרים הפרו-מערביים אשר הודחו או נמצאים בסכנת הדחה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמשטרים המודחים לא זכו לתמיכה רחבה בעמים בהם שלטו. במרווח בין המשטרים לעמים יכלה איראן לפעול בצורה הרבה יותר חופשייה. היא אימנה ומימנה גורמי אופוזיציה, אסלאמיים וכאלה שלא, נתפסה בדעת הקהל כאנטי מערבית מובהקת וזכתה לאהדה רחבה. עם זאת, הקואליציה הרחבה שהפילה את המשטרים בתוניס ובמצרים ואלו שעתידם כלל לא מובטח, כמו לוב ותימן, רחוקה מלהיות ההתקוממות האסלאמית לה שואפת איראן.
דור הרשתות החברתיות מודע היטב לאמצעי הדיכוי שהפעיל משטרו של אחמדינז'אד נגד צעירי איראן ואינו רוצה להחליף עריצות צבאית ו/או לאומית בכזו תיאוקרטית. יתרה מכך, העמדה האיראנית הצבועה בסוגיית ההתקוממות הסורית בהשוואה לתמיכה המערבית שמקבלים המתקוממים הלובים יצרה חסם אמיתי להשפעה איראנית אפשרית על הסדר החדש המתרקם במזרח-התיכון. המשטר האסלאמי באיראן מתחיל להבין כי הוא החמיץ את ההזדמנות להגמוניה אזורית, שנקרתה לו עם ההחלשות מעמד ארה"ב ונפילת משטרים האוהדים אותה. בימים אלה משטר זה איבד את בריתו האסטרטגית עם תורכיה ועלול לאבד את המסד להשפעתו האמיתית על האזור-סוריה.
