אחרי סדרת הזעזועים של השנה האחרונה אנו עדים לשתי מגמות סותרות בעולם הערבי: התמתנות באידיאולוגיה האסלאמיסטית מן העבר האחד והקצנה גוברת בציבור מן העבר האחר. לתוצאות המפגש של שתי המגמות הללו יש משמעות ארוכת טווח.
בין אם הייתה זו תוצאה של חשבון נפש רב-שנים עם כשלון האידיאולוגיה הגִיהאדית-קוּטְבּית, ובין אם הכוח המניע היה הוראת שעה שנועדה לאפשר השתתפות בבחירות דמוקרטיות, הצליחו הוגי הדעות של הזרם האסלאמיסטי המרכזי לרבע את המעגל ולטעון באופן די משכנע שעל פי כללי הדת מפלגות אסלאמיות יכולות ואף חייבות לתפקד במערכת דמוקרטית כמעט מלאה. הם הביעו נכונות לשחק במגרש הפוליטי לצד מפלגות חילוניות ונימקו מדוע מוטל עליהם לקבל סייגים של שוויון עדתי ומגדרי בפני החוק גם אם הסייגים הללו אינם לרוחם ואינם תואמים את הדת באופן מלא. אולם הולך ומתברר כי זה איננו מה שהציבור חפץ בו. בתהליכים המסתמנים באזור, שבחלקם עסקו באתר זה מאמריהם של דלית אטרקצ'י, אלחנן מילר, נמרוד הורביץ ואחרים, אנחנו עדים ללחץ גובר והולך של הציבור הערבי-מוסלמי לאמץ גישות דתיות רדיקליות יותר.
הלחץ הזה מתבטא בין השאר בנדידת קולות למפלגות סלפיות קיצוניות יותר; בלחצים חוץ-פרלמנטריים ובהפגנות לחקיקת חוקים דתיים; בהתבלטותם של מועמדים שעמדותיהם האידיאולוגיות נוקשות יותר; וכמובן בהטיה אנטי-ישראלית גוברת והולכת. על אף שמרבית המנהיגים האסלאמיסטים אימצו בתחילה טון שקול וענייני יותר בסוגיה הישראלית, הם גילו במהרה שכדי להמשיך ולצבור אהדה בדעת הקהל עליהם להקצין עמדות.
המגמות הסותרות הללו בין אידיאולוגיה העוברת תהליך ליברליזציה לבין ציבור המחזיק בעמדות רדיקליות הן תוצר של הבדלים בקצב שבו מתחוללים שינויים ברבדים שונים של האוכלוסייה. אליטות אינטלקטואליות שעיסוקן בכך מזהות שינויים ומפתחות רעיונות חדשים הרבה לפני הציבור הרחב. תפיסותיהם השוויוניות דמוקרטיות של הוגי המהפכה הצרפתית, שהיו במידה רבה ריאקציה למשטר המלוכני והאריסטוקרטי, הקדימו את האירועים הפוליטיים בעשרות שנים. מונטסקיה כתב את "רוח החוקים" ב-1748, ורוסו את האמנה החברתית ב-1762, כעשרים וחמש שנה לפני המהפכה. במקרה הצרפתי הקבוצה הבאה שהפנימה את האידיאולוגיות החדשות הייתה ההנהגה הפוליטית של הבורגנות, ואילו הציבור הרחב אימץ את הגישות הללו באיחור רב. זה מקביל במידה מסוימת למתחולל בעולם הערבי היום.
אלא שיש גם הבדלים. ראשית, קצב ההשתנות באזורים שונים של העולם הערבי אינו אחיד. תוניסיה, לוב ומצרים אינן דומות זו לזו בעומק החדירה של אידיאולוגיות אסלאמיות חדשות וישנות. שנית, ואולי חשוב יותר: בשונה מצרפת של המאה ה-18, בעולם הערבי של היום המעטפת הדמוקרטית הפורמאלית כבר קיימת מזמן. באופן פרדוקסאלי דווקא במקומות הללו רעיון ריבונות העם מוטמע עמוק בליבותיהם של הבוחרים, והם מודעים לכוחם הפוליטי וליכולתם להשפיע במידה שיינתן להם. הם גם מודעים לכך שבעבר מעולם לא ניתנה לאסלאם הרדיקלי במתכונתו הפוליטית הזדמנות להוכיח את האפקטיביות שלו.
לכן בעולם הערבי אין תהליך חד-צדדי של הנחלת דמוקרטיה אסלאמית –ליברלית מגבוה. לא מדובר כאן באוכלוסיה שרמת המודעות האידיאולוגית שלה נמוכה ואפשר לכוון ולרתום אותה בקלות למרכבה האידיאולוגית החדשה, אלא בציבור שרכש והטמיע במשך שנים ארוכות אידיאולוגיה אסלאמית רדיקלית יותר מבית מדרשם של האחים המוסלמים והארגונים הסלפיים, ודווקא עתה, כאשר הנהגתם זזה לקוטב המתון יותר מבחינה אידיאולוגית ומצאה דרך לשחק במגרש הדמוקרטי, נפתחה בפניו האפשרות לממש באופן דמוקרטי את האידיאולוגיה הרדיקלית שבה דבק דור ההנהגה הקודם.
המהפכה פרצה בשלב מוקדם מדי, עוד טרם הספיקו הרעיונות החדשים של האסלאם הליברלי להגיע לבשלות ולחלחל לציבור. ההנהגה האסלאמיסטית המסורתית נכונה הייתה להציג לציבור סוג חדש של איזון בין הדת לדמוקרטיה, אולם הציבור אומר את דברו: בשלב זה הרוב אינו מעוניין באסלאם מרוכך וממותן, בעטיפה מערבית, אלא בגרסה הנוקשה המייצגת את הדור הקודם של ההגות
אחרי סדרת הזעזועים של השנה האחרונה אנו עדים לשתי מגמות סותרות בעולם הערבי: התמתנות באידיאולוגיה האסלאמיסטית מן העבר האחד והקצנה גוברת בציבור מן העבר האחר. לתוצאות המפגש של שתי המגמות הללו יש משמעות ארוכת טווח.
בין אם הייתה זו תוצאה של חשבון נפש רב-שנים עם כשלון האידיאולוגיה הגִיהאדית-קוּטְבּית, ובין אם הכוח המניע היה הוראת שעה שנועדה לאפשר השתתפות בבחירות דמוקרטיות, הצליחו הוגי הדעות של הזרם האסלאמיסטי המרכזי לרבע את המעגל ולטעון באופן די משכנע שעל פי כללי הדת מפלגות אסלאמיות יכולות ואף חייבות לתפקד במערכת דמוקרטית כמעט מלאה. הם הביעו נכונות לשחק במגרש הפוליטי לצד מפלגות חילוניות ונימקו מדוע מוטל עליהם לקבל סייגים של שוויון עדתי ומגדרי בפני החוק גם אם הסייגים הללו אינם לרוחם ואינם תואמים את הדת באופן מלא. אולם הולך ומתברר כי זה איננו מה שהציבור חפץ בו. בתהליכים המסתמנים באזור, שבחלקם עסקו באתר זה מאמריהם של דלית אטרקצ'י, אלחנן מילר, נמרוד הורביץ ואחרים, אנחנו עדים ללחץ גובר והולך של הציבור הערבי-מוסלמי לאמץ גישות דתיות רדיקליות יותר.
הלחץ הזה מתבטא בין השאר בנדידת קולות למפלגות סלפיות קיצוניות יותר; בלחצים חוץ-פרלמנטריים ובהפגנות לחקיקת חוקים דתיים; בהתבלטותם של מועמדים שעמדותיהם האידיאולוגיות נוקשות יותר; וכמובן בהטיה אנטי-ישראלית גוברת והולכת. על אף שמרבית המנהיגים האסלאמיסטים אימצו בתחילה טון שקול וענייני יותר בסוגיה הישראלית, הם גילו במהרה שכדי להמשיך ולצבור אהדה בדעת הקהל עליהם להקצין עמדות.
המגמות הסותרות הללו בין אידיאולוגיה העוברת תהליך ליברליזציה לבין ציבור המחזיק בעמדות רדיקליות הן תוצר של הבדלים בקצב שבו מתחוללים שינויים ברבדים שונים של האוכלוסייה. אליטות אינטלקטואליות שעיסוקן בכך מזהות שינויים ומפתחות רעיונות חדשים הרבה לפני הציבור הרחב. תפיסותיהם השוויוניות דמוקרטיות של הוגי המהפכה הצרפתית, שהיו במידה רבה ריאקציה למשטר המלוכני והאריסטוקרטי, הקדימו את האירועים הפוליטיים בעשרות שנים. מונטסקיה כתב את "רוח החוקים" ב-1748, ורוסו את האמנה החברתית ב-1762, כעשרים וחמש שנה לפני המהפכה. במקרה הצרפתי הקבוצה הבאה שהפנימה את האידיאולוגיות החדשות הייתה ההנהגה הפוליטית של הבורגנות, ואילו הציבור הרחב אימץ את הגישות הללו באיחור רב. זה מקביל במידה מסוימת למתחולל בעולם הערבי היום.
אלא שיש גם הבדלים. ראשית, קצב ההשתנות באזורים שונים של העולם הערבי אינו אחיד. תוניסיה, לוב ומצרים אינן דומות זו לזו בעומק החדירה של אידיאולוגיות אסלאמיות חדשות וישנות. שנית, ואולי חשוב יותר: בשונה מצרפת של המאה ה-18, בעולם הערבי של היום המעטפת הדמוקרטית הפורמאלית כבר קיימת מזמן. באופן פרדוקסאלי דווקא במקומות הללו רעיון ריבונות העם מוטמע עמוק בליבותיהם של הבוחרים, והם מודעים לכוחם הפוליטי וליכולתם להשפיע במידה שיינתן להם. הם גם מודעים לכך שבעבר מעולם לא ניתנה לאסלאם הרדיקלי במתכונתו הפוליטית הזדמנות להוכיח את האפקטיביות שלו.
לכן בעולם הערבי אין תהליך חד-צדדי של הנחלת דמוקרטיה אסלאמית –ליברלית מגבוה. לא מדובר כאן באוכלוסיה שרמת המודעות האידיאולוגית שלה נמוכה ואפשר לכוון ולרתום אותה בקלות למרכבה האידיאולוגית החדשה, אלא בציבור שרכש והטמיע במשך שנים ארוכות אידיאולוגיה אסלאמית רדיקלית יותר מבית מדרשם של האחים המוסלמים והארגונים הסלפיים, ודווקא עתה, כאשר הנהגתם זזה לקוטב המתון יותר מבחינה אידיאולוגית ומצאה דרך לשחק במגרש הדמוקרטי, נפתחה בפניו האפשרות לממש באופן דמוקרטי את האידיאולוגיה הרדיקלית שבה דבק דור ההנהגה הקודם.
המהפכה פרצה בשלב מוקדם מדי, עוד טרם הספיקו הרעיונות החדשים של האסלאם הליברלי להגיע לבשלות ולחלחל לציבור. ההנהגה האסלאמיסטית המסורתית נכונה הייתה להציג לציבור סוג חדש של איזון בין הדת לדמוקרטיה, אולם הציבור אומר את דברו: בשלב זה הרוב אינו מעוניין באסלאם מרוכך וממותן, בעטיפה מערבית, אלא בגרסה הנוקשה המייצגת את הדור הקודם של ההגות.
