לפני כשנה, במרץ 2011, שוחרר ח'ירת אל-שאטר, המועמד המוביל כיום לנשיאות מצרים, מהכלא. הוא לא זוכה מהאישומים שהועלו נגדו, אבל המועצה הצבאית במצרים הבינה שעליה לשחרר את המנהיג המקושר, שנחשב למוח הכלכלי של תנועת "האחים המוסלמים", אם ברצונה להימנע מעימות עם התנועה הפוליטית החזקה במצרים. שחרורו של אל-שאטר אינו רק סיפור אישי של דמות מובילה בקרב "האחים המוסלמים"; במובן מסוים הוא מגלם את השינוי שהתחולל בכל התנועות האסלאמיות במצרים – המעבר מהכלא לשלטון. או, אם תרצו, ברוח החג, ממחתרת לחירות.
לחופש ולפעילות הפוליטית שהתלוותה לו יש מחיר. האסלאם הפוליטי, שלפני כשנה נראה כישות מעומעמת ואחידה, הופך מול עינינו למערבולת אידיאולוגית ויצרית. השינוי מעמדה של מפלגות אופוזיציה המבקרות את השלטונות (אם כי בזהירות רבה; מבארכ לא היה חסיד חופש הביטוי) וכותבות מצעים תיאורטיים למפלגות פוליטיות הנאבקות על קולות ועל כוח, חשף ואף יצר מחלוקות ופיצולים בקרב התנועות המכונות "אסלאם פוליטי".
המרוץ לנשיאות מצרים מוכיח שהתנועות האסלאמיות אינן שונות מכל מפלגה אחרת, במצרים ומחוצה לה: הן מבטיחות ולא מקיימות, הן משמיצות ומנדות, והן "לא לוקחות שבויים" כאשר מתקרב רגע האמת – הבחירות. סיפורו של עבד אל-מנעם אבו אל-פתוח מראה נקמה ודורסנות מה הם. כאשר הוחלט על עריכת בחירות לנשיאות במצרים החליטו "האחים המוסלמים" לא להציג מועמד מטעמם. אבו אל-פתוח, דמות בכירה בחוגי "האחים" וסמן ליברלי בתוך התנועה, המטיף לזכויות פוליטיות מלאות גם לנשים וגם לקופטים, חשב אחרת והציג את עצמו כמועמד לנשיאות. "האחים" הענישו אותו על כך וסילקו אותו משורות התנועה. מאז, בשל מגוון סיבות, הם חזרו בהם והחליטו להציג מועמד לתפקיד הרם ביותר במצרים. אולם הם לא פנו לחברם לשעבר, אבו אל-פתוח, אלא מינו את אל-שאטר כמועמד של התנועה.
ככלל, "האחים" מגיבים מהר על ההתפתחויות הפוליטיות. עם תום הבחירות לפרלמנט, לאחר שמרבית המצביעים במצרים בחרו במפלגות המזוהות עם השקפת עולם דתית-שמרנית, הכריז אל-שאטר כי "הבחירות האחרונות במצרים מוכיחות שהמצרים דורשים מדינה אסלאמית." יש פרשנים פוליטיים החולקים עליו, בטענה ש"האחים" הציגו מצע ליברלי שאינו מדבר על מדינה אסלאמית, אבל ברור שאל-שאטר וצמרת "האחים" קוראים את תוצאות הבחירות כסימן לכך שעליהם לחולל מפנה רעיוני ולנוע בכיוון הדתי והשמרני.
ייתכן גם ש"האחים" פונים לעקרונות דתיים ושמרניים יותר מאלה שהצהירו עליהם לפני הבחירות עקב קריאה-מחדש של המפה הפוליטית-תרבותית של מצרים. בעוד שלפני הבחירות הם לא זיהו את המפלגות שמרניות, הידועות בכינוי "סלפיות", כמתחרות משמעותיות, אחרי הבחירות הם הבינו שדווקא הן מהוות איום אלקטורלי, בעוד הליברלים שהניעו את מהפכת תחריר, אינם מהווים איום משמעותי.
וכך, יצרים ואידיאולוגיה התערבבו ודחפו את "האחים" לחזור בהם מהבטחתם. לאור האיום הכפול, מן הצד האחד ניצב מועמד אסלאמיסטי-ליברלי, אבו אל-פתוח, שהוקא מן התנועה לפני חודשים ספורים, ומן הצד האחר ניצב מועמד כריזמטי בשם חזאם סלאח אבו אסמאעיל, הנתמך בידי המפלגות הסלפיות השמרניות, החליטו "האחים" להציב מועמד משלהם – ח'ירת אל-שאטר, המוצג כעת כאסלאמיסט שמרן אך פרגמטי.
לפוליטיקה יש היגיון משלה. לא מוותרים על הצלחה ולא מפקירים עמדות כוח. לאחר הניצחון המוחץ של "האחים" בבחירות לפרלמנט המצרי התנגש יצר החיים הפוליטי שלהם, קרי, השאיפה לכוח והשפעה, עם הדימוי העצמי של התנועה – קיום הבטחות והקפדה על יושרה. הם בחרו בכוח.
אולם, לשיטתם, הם שינו את עמדותיהם בשל סיבות אידיאולוגיות. לא אידיאולוגיה אסלאמיסטית אלא ערכים דמוקרטיים דווקא, או, כפי שאמר אל-שאטר: "הניצחון הגורף של האסלאמיסטים בבחירות לפרלמנט הוא מנדט דמוקרטי חד-משמעי לממשלה אסלאמית". ואם כבר מקימים שלטון אסלאמי, אין בכוונתו של אל-שאטר להעניק ליריביו עמדת כוח שעשויה לפגוע אנושות ב"אחים". מתברר כי הכניסה לפוליטיקה פועלת לפיצול הזרמים האסלאמיסטיים, וכעת הם מצויים בתחרות קשה בינם לבין עצמם.
