תמיכתה של טורקיה במורדים הסונים בסוריה ועוינותה למשטר העלווי פתחו תיבת פנדורה בטורקיה עצמה. העלווים במדינה מרגישים ניכור גובר ממדיניות הממשלה, והמתח בין הקבוצות גובר.
העַלַווים בסוריה הם כמובן עדתו של הנשיא בשאר אל-אסד והמשענת העיקרית לשלטונו. אולם מעטים מכירים את המיעוט העלווי הרציני יותר – זה שבטורקיה. בסוריה מהווים העלווים כ-10 עד 15 אחוזים מן האוכלוסייה (כלומר בין 3-2 מיליון). בטורקיה הם אינם מהווים קטגוריה נפרדת במפקדי אוכלוסייה, אולם על פי הערכות זהירות הקבוצה (בטורקיה הם נקראים עַלֶווים – Alevis) כוללת בין עשרה לעשרים מיליון איש. יש המניחים שהמספר גדול אף יותר. למרות השם הדומה, העלווים הטורקים שונים מאלה הסורים. אמנם גם הם מחוברים באופן רופף לשיעה, אולם אמונותיהם שונות והם מזהים את עצמם עם חסידיו של הקדוש הסופי המפורסם בן המאה ה-13 חַג'י בֶּקטאש.
חוקרי דתות סבורים שלפני המאה העשרים היו במרחב של אנטוליה והבלקן עשרות ואולי מאות כתות שונות, על הרצף המחבר את האסלאם השיעי, הסוּפיות והנצרות. כל אחת מהכתות יצרה את החיבור המיוחד שלה, ואת סדרת הפולחנים והמנהגים המיוחדים לה. רק במהלך המאה העשרים, כתוצאה מלחץ חיצוני ומעבודות "מדעיות" של חוקרים אירופיים, נוצרה הקבוצה המזהה את עצמה כעלווית בטורקיה המודרנית.
העלֶווים מקיימים את פולחניהם בבית תפילה שהם מכנים אותו גֶ'ם אווי (Cem Evi, בית ועד, או בית כינוס בטורקית, בשונה מהג'אמע, cami – השם המקובל למסגד בטורקיה). במפגשיהם הדתיים נשים וגברים מתפללים ורוקדים יחדיו, וטקסיהם כוללים שתיית יין האסורה באסלאם.
.jpg "בית ועד עלווי בטורקיה (צילום: יוטיוב)")
על אף שתמכו בחילוניות הכמאליסטית יותר מכל שאר העדות בטורקיה, לאורך השנים דוכאו העלווים ולא העזו להרים את ראשם. הם שמרו על פרופיל נמוך ונזהרו בכבודה של הממשלה. הדברים החלו להשתנות לפני כמה שנים, הן בעקבות הדמוקרטיזציה הגוברת בטורקיה בשתי תקופות הכהונה הראשונות של ארדואן, והן בעקבות ההכרה במספרם הגדול ובכוחם האלקטורלי.
אולם בשנתיים האחרונות המתח בין האוכלוסייה העלווית לבין השלטון הולך וגובר. חלק ממנו נובע מאטימות הממשלה. לפני כשנה, למשל, הכריז ארדואן שמכיוון שהעלווים הם מוסלמים, ומוסלמים מתפללים במסגד, אין צורך להכיר בהם כדת נפרדת ואין סיבה להקים עבורם מבני תפילה מיוחדים. לכך נוסף גם הסירוב של יו"ר הפרלמנט לאפשר לעלווים חדר תפילה משלהם בבניין מאותה סיבה. תקרית חמורה יותר אירעה בעקבות החלטת הממשלה לבנות גשר שלישי על מיצרי הבוספורוס, ולקרוא לו על שם הסולטאן סֶלים הראשון (הידוע בכינויו "הקודר"). עבור העלווים סלים הראשון הוא סמל הרשע הסוני. בתחילת המאה השש-עשרה טבח הסולטאן בעלווים ובשיעים שמרדו בשלטונו, והרג עשרות אלפים מהם ללא הבחנה. קריאת הגשר הגדול על שמו נתפסה כעלבון וכחוסר התחשבות ברגשות העלווים.
אולם מה שדרדר את היחסים לשפל חסר תקדים הוא התייצבותה חסרת הפשרות של טורקיה במחנה המתנגד לבשאר אל-אסד. רבים מן העלווים תיארו את התהליך כסוניזציה מובהקת של המדיניות הטורקית, והתבטאויות לא זהירות של שרים וחברי פרלמנט בזכות הסונים ונגד השיעים והעלווים נתפסו כחשיפת הכוונות האמיתיות של הממשלה. אחת האמירות הפוגעות ביותר הייתה התבטאותו של ארדואן ולפיה בפיגוע הגדול בעיירה ריהאנלי על גבול סוריה נפלו חלל 53 סונים. תושבי האזור, והעלווים בטורקיה בכלל, לא יכלו להתעלם ממה שנתפס כניסיון של ראש הממשלה להפריד בין דם לדם.
בחודשים האחרונים נעשו מספר נסיונות להגיע לפיוס בין סונים לעלווים. בין השאר החלה תנועתו של איש הדת הידוע פֶתהוּללה גוּלֶן לפעול לרכישת מתחם משותף באנקרה שבו יוקם מסגד ולצדו בית תפילה עלווי. אולם ההכרזה והנחת אבן הפינה עוררו זעם רב בשתי הקהילות גם יחד. בעיני סונים אדוקים נתפסה היוזמה כהכרה מוסלמית בכפירה מוחלטת, ואילו בעיני רבים מן העלווים היה זה ניסיון לקנות בזול את נאמנות הקהילה ולכסות על הקיפוח וההזנחה של השלטון במשך שנים רבות.
המתח בין הקהילות, שהיה רדום במשך שנים ארוכות, מגלה סימנים מדאיגים של התעוררות.
