לפני שנתיים העתיד נראה פשוט כל כך. ישראל הצליחה לבצע כל טעות אפשרית בספר, והוקרבה ללא ייסורי מצפון על מזבח הקשרים עם המזרח התיכון הערבי. מפלגת הצדק והפיתוח הביטה בהתרגשות על החיבור הפוליטי של האסלאם המתון והנאור באזור. אסד ואחמדינג'אד ביקרו באנקרה, וראש הממשלה ארדואן הציג לציבור הערבי והאיראני את הצלחתה של המדינה המוסלמית הדמוקרטית כמודל לחיקוי. מבגדאד עד מרקש נישא שמו על שפתי כל כמושיע חדש.
באופן כמעט מיידי היו לתהילה הזאת דיבידנדים כלכליים ופוליטיים. המאזן המסחרי עם מדינות ערב ועם איראן גדל פי עשר מאז תחילת העשור הקודם, והגיע בשיאו, ב-2007, להיקף של קרוב ל-40 מיליארד דולר. בעליה המטאורית הזאת, שהתבססה בעיקר על ייצוא סחורות ושירותים (כגון מפעלי בניה ובנקאות) ועל ייבוא נפט ומוצרי מזון, נטה המאזן בבירור לטובתה של טורקיה. בתקופה של שפל בייצוא לאירופה וארה"ב הייתה לדינמיקה זו תרומה אדירה להתחזקותה של הכלכלה הטורקית ולעובדה שהצליחה לעמוד בהצלחה במשבר הכלכלי של 2008-9.
בצד הפוליטי, מעבר לעובדה שלאחר שנים רבות של מתיחות שררו לפתע שקט ויחסי שכנות טובה עם איראן, סוריה ועיראק, הובילו היחסים הטובים לשקט גם בחזיתות הפנימיות. אפילו חבל כורדיסטאן העיראקי, שמבחינות רבות היה בסיס האם של המורדים הכורדים בטורקיה, סרב להעניק להם תמיכה ומקלט, וממשלתו הפכה במקום זאת לידידה קרובה של טורקיה. הפיתוח הנרחב בחבל הכורדי בעיראק, הנשען על כספי הנפט, מבוצע כיום ברובו הגדול על ידי חברות טורקיות.
סוריה, שלאורך דורות טענה לבעלות על חבל האטאי (אלכסנדרטה) במזרח טורקיה והסיתה את האוכלוסייה הערבית של החבל נגד הממשלה, אף רמזה בשיאו של ירח הדבש שאין לה יותר דרישות פוליטיות לגבי החבל, והפסיקה את פעילות ההסתה שלה. גם איראן השתדלה להרגיע מתיחויות שצצו בגבול עם טורקיה וביחסים הבילטראליים.
כל זה השתנה מן הקצה לקצה בעקבות אירועי האביב הערבי, ובעיקר עם החמרת האירועים בסוריה. מה שנתפס תחילה כהפגנות ספוראדיות מצטייר עתה כמאבק אלים של ממשלה עלווית בעם סוּני, וטורקיה – סונית בעצמה – אינה יכולה להביט בשוויון נפש על הקטל הזה. לאחרונה קראה מפורשות להתפטרותו של אסד ולדמוקרטיזציה של סוריה.
לאחרונה ערכה טורקיה תמרונים בגבול סוריה, ואילו בכירים סורים הזהירו כי כל ניסיון לפלוש לסוריה ייתקל במטר של מאות אלפי טילים על מרכזי אוכלוסין בטורקיה. עם הזמן עולה המתח בין המדינות והיקף הסחר ביניהן פוחת. לכך תורמת גם העובדה שהכלכלה הסורית הולכת ונחלשת הן בעקבות הסנקציות של אירופה וארה"ב. סוריה אינה יכולה יותר לרכוש סחורות ושירותים בהיקף הקודם, ולפני מספר שבועות אף שקלה להטיל אמברגו על הייבוא מחו"ל, שעד עתה לא מומש.
המתיחות בין טורקיה לסוריה השפיעה מיד גם על יחסי איראן-טורקיה. מכיוון שסוריה היא אבן הפינה של המדיניות המזרח תיכונית של איראן, הניסיון הטורקי להוריד את אסד מהשלטון ולקרוא לדמוקרטיזציה של המדינה (שמשמעותה עליית שלטון סוני אנטי-איראני) גורם למנהיגי איראן להתהפך על משכבם בלילות. לכך נוספה גם הנכונות הטורקית להציב בשטחה מכ"ם של נאט"ו שנועד לזהות יציאת טילים מאיראן ולאפשר פגיעה בהם. מטבע הדברים גורמת המתיחות החדשה לירידה בהיקף הסחר בין איראן לטורקיה, להקפאתם של הסכמי סחר, ואפילו לירידה בסחר ה"שחור" עוקף הסנקציות של איראן, המכניס לטורקיה כארבעה מיליארד דולר לשנה.
אולם בעקבות הנזק הכלכלי החמור מגיע גם הנזק הפוליטי. כמענה על תמיכתם במורדים מנסה ממשלת סוריה להזכיר לטורקים את הכלל הידוע – 'מי שביתו מזכוכית, אל יזרוק אבנים'. גם לכם יש מתחים אתניים ודתיים בתוך המדינה, מאיים אסד, ואם תמשיכו לתמוך באופוזיציה הסורית אנו נסית את האופוזיציה הכורדית שלכם. יש הסבורים שגם הריגתו של המנהיג הכורדי הסורי, משעל טמו, לפני מספר שבועות נועדה להדגים לממשל הטורקי את יכולתה של דמשק לשבש את סדר היום בטורקיה על ידי הסתת המיעוט הכורדי בסוריה עצמה. גם האיראנים ותומכיהם בממשלת עיראק רומזים על כוונותיהם להשתמש בנשק האתני-דתי של המיעוטים נגד אנקרה אם טורקיה תמשיך בדרכה.
כך, בשלושה שלבים מהירים, הידרדרו היחסים עד כדי פגיעה משמעותית בכלכלה, ומה שמדאיג יותר מבחינת כלל המשטרים באזור – פתיחת תיבת פנדורה של הפסיפס האתני והדתי באזור. תקוותה של טורקיה כעת היא שהמשטר הסורי יתמוטט, ושאת מקומו יתפוס משטר יציב יותר הרואה בטורקיה משענת עיקרית. אולם גם תקווה זו עלולה להתבדות. ככל שחולף הזמן מתברר שהכוחות הצנטריפוגליים בסוריה ובעיראק עלולים לנצח ולסחוף את האזור כולו לתקופה של אי יציבות ומאבקי אוטונומיה.
טורקיה ניצבת ממש על קרני הדילמה – האם להמשיך ולתמוך במורדים הסורים ולהסתכן בפגיעה כלכלית מתמשכת ואולי אף בפירוק המדינה הסורית שמשמעותו העצמה של השאיפה הכורדית להגדרה עצמית, או לשנות כיוון ולתמוך בבשאר אל-אסד, ובכך לחזק את יריבתה איראן, לחזק את הכוחות השיעים באזור, ולאפשר המשך הקטל באוכלוסיה הסונית של סוריה.
