אור לימים שני ושלישי השבוע מצאתי את עצמי באסיפות ספונטניות של תושבי ירושלים המבקשים להשפיע על האלימות הגואה ברחובות העיר באופן (מיקום, עוצמה ועיתוי) יוצא דופן. זה היה מעניין ולעתים גם מבטיח, שכן היוזמות של התושבים נעו מכתיבת מכתבים לנבחרי ציבור ועד לפעולות רציניות המעידות על ניסיון ומחויבות. החוויה המשלימה שתכננתי לעצמי הייתה לקום בבוקר יום שלישי ולנסוע למלון מפואר על גבול תל אביב יפו כדי לנכוח בועידת ישראל לשלום שנערכה בחסות עיתון "הארץ". ההתכנסויות המקומיות והועידה הגדולה היו קשורות אצלי בראש לסנטימנט אחד: רצון פעיל לא לתת לאלימות הסטנדרטית לצאת מכלל שליטה כך שתשטוף את כולנו.
בלילה ראיתי מבזק חדשות. שוב, כמו בימים האחרונים (וכמו ב-"עמוד ענן", "עופרת יצוקה", במלחמת לבנון השניה ועוד), שודרה על רקע מלל בלתי פוסק תמונה של שמיים שחורים ובמרכזה זוהר שמיד יתברר כ"שיגור יעיל של כיפת ברזל". אני מניח שהמראה המרהיב הזה שודר בלופ, בשידור חוזר.
בבוקר התעוררתי לכותרת בעיתון הארץ: "השלום אפשרי – נשיא ארה"ב ברק אובמה במאמר מיוחד להארץ".
אחרי שקראתי את המאמר המיוחד הבנתי שנשבר לי. לא היה מדובר במיאוס גורף בלבד, אלא נשבר לי גם מהחיבור בין שתי היוזמות – הועידה הגדולה וההתכנסויות הירושלמיות.
הנה הפסקה השלישית והרביעית בנאום אובמה:
במהלך חמש השנים האחרונות הרחבנו את שיתוף הפעולה בינינו, וכפי שהדגישו מנהיגי ישראל, היחסים הביטחוניים בין המדינות כיום חזקים מתמיד. צבאותינו מקיימים יותר תרגילים משותפים. שיתוף הפעולה המודיעיני הגיע לשיאים חסרי תקדים. יחד, אנחנו עוסקים בפיתוח אמצעים טכנולוגיים ביטחוניים, כגון ציוד לזיהוי מרחוק של מטעני צד ואפוד מגן קל אשר יגן על חיילינו.
אומנם התקציבים בוושינגטון דחוקים, אך מחויבותנו לישראל נותרת איתנה. ארה"ב מחויבת למימון ביטחונה של ישראל עד 2018, על ידי מתן סיוע שנתי של יותר משלושה מיליארד דולר. שיתוף הפעולה חסר התקדים בינינו תורם לביטחונה של ישראל, בשעה שהשקעות אמריקאיות במערכות ביטחוניות מתקדמות – כמו מערכת החץ ומערכת כיפת ברזל – מצילות חיים.
קשר ישיר נמתח בין התמיכה בועידת ישראל לשלום לבין מבצע "צוק איתן". בסוף המאמר המיוחד צוין שהוא נכתב לפני ה-30 ביוני ועודכן. סביר להניח שהתוספת היא הקטע שעוסק ב-"כיפת ברזל". אין כהקשר אקטואלי להעברת מסר פוליטי.
אז למה נשבר לי? משום שמי שגאה על פיתוח כיפת ברזל ועל ההשקעה בה לא יכול לתמוך בשלום. כל עוד ישראל תמגן את עצמה לדעת היא לא תזדקק לשלום. ההיפך, ישראל תיוותר שלמה דווקא ללא השלום, משום שהוא יפתח אותה, חס וחלילה, למרחב.
כיפת ברזל הזוהרת בשמי הלילה השחורים סוגרת את המרחב ומאפשרת לנו להיוותר בעלטה, מתחת לזוהר הרקיע המתפוצץ.
כיפת ברזל היא קונץ-פטנט של הראש היהודי. סוג של נס. אנחנו רואים את הרקטות בשמיים. השמדתנו נראית בטוחה, ואז פתאום מגיע הברק הזה, היישר מאלוהים ששומר עלינו, ומשאיר אותנו בחיים. כיפת ברזל הופכת את הפיצוץ ההורג לזיקוקים מרהיבים, כאלו שמסתיימים במקרה הגרוע ביותר ברסיסים לא גדולים שנופלים מהשמיים. הרקטות של חמאס – מדוע, אגב, אין דיון ציבורי ער ביכולתן לגרום נזק אמיתי בישראל, כשם שהיה בתקופת המחבלים המתאבדים עם המטענים באוטובוסים? – הופכות לקוריוז מדעי, למטאוריט שהגיע משום מקום; אולי מן החלל החיצון, מחוץ לפנימיות המוגנת של הוילה בג'ונגל, חפץ שאפשר לאספו כדי להשביע סקרנות מדעית.
היוזמות המקומיות של תושבי ירושלים מעלות על נס את המקומי. את הצורך בשכנות, אולי לא טובה אבל סבירה לכל הפחות, שכנות שמאפשרת חיים. אם לא צוק איתן, לפחות כמה נקודות מגע בטוחות, המאפשרות התפתחות. אולי נגלה פתאום שמי שצועד לצדנו, יהודי או ערבי, אינו נורא כפי שחשבנו? אולי נבין כמה דברים על עצמנו, כמו את מידת מחויבותנו לשינוי או את סדר העדיפויות הפנימי שלנו?
היוזמות הגלובאליות של ועידת ישראל לשלום או של המלחמה – המתרחשות, למרבה האירוניה, באותו היום – מעלות על נס את ישראל המבודדת, הסגורה מרצון, זו שעוצמת את עיניה בחוזקה. דאגלס אדמס, מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", החשיב בספריו את המגבת לפריט החשוב ביותר לטרמפיסט הגלקטי. אחת הסיבות לכך הייתה המפגש עם המפלצת הנוראית ביותר בגלקסיה, the bugblatter beast of traal. זו מפלצת נוראית, אבל גם טיפשה מאוד. כשהטרמפיסט רואה אותה עליו להניח מגבת על ראשו, משום שהיא כל כך טיפשה עד שהיא מניחה שאם הטרמפיסט לא רואה אותה, היא לא רואה אותו.
כל עוד הפער העצום בין היוזמות המקומיות ליוזמות הגלובאליות ימשיך להיות זועק לשמיים, הכותרת "השלום אפשרי" תמשיך להיות לא רלוונטית. המציאות הנוכחית, כפי שהיא נראית בעיניים ישראליות, היא ששלום הוא מלחמה ומלחמה היא שלום.
