היום (16) פורסם בעיתונות הירדנית העצמאית ובבטאון האחים המוסלמים בירדן כי בשבוע הקרוב ייערך ביקור רשמי של ח'אלד מִשעל, בלווית אמיר קטר, בירדן. ביקור זה עתיד לסמן את תחילתו של תהליך פיוס בין ירדן לבין חמאס, אשר יסיים את הנתק שנוצר בין שני הצדדים בעקבות גירוש הלשכה המדינית של חמאס מעמאן באוגוסט 1999 ושלילת האזרחות הירדנית של כמה מבכיריה. מִשעל אמור, לראשונה מאז עלותו של המלך עבדאללה לשלטון בפברואר 1999, להיוועד עם בכירים בצמרת הפוליטית והבטחונית של ירדן. קטר, פטרונית ותיקה של חמאס בעולם הערבי, תהיה השושבינה של המהלך, אולם למרבה העניין מקורות עלומי שם בירדן כבר נחפזו להדגיש שהפיוס היה קורם עוד וגידים גם ללא התיווך הקטרי.
יחסיה של ירדן עם חמאס ידעו עליות ומורדות בשנים האחרונות אף שעמדו תמיד בצל הנתק הרשמי בין שני הצדדים. אף שבישראל מקובל לראות בחמאס 'אויב מושבע' של הירדנים, השאלה היא, כתמיד, מיהם הירדנים שבהם מדובר. וכתמיד, התשובה הרבה יותר מורכבת מהחלוקה הפשטנית בין 'פלסטינים' ל'עבר-ירדנים', הרואָה בראשונים בני בריתה של חמאס ובאחרונים אויביה. למעשה, בקרב האוכלוסיה העבר-ירדנית שורר תיעוב עמוק כלפי פתח עוד מימי מלחמת האזרחים ('ספטמבר השחור') בראשית שנות השבעים. עבר-ירדנים רבים, ולא רק אסלאמיסטים, רואים בחמאס תנועה לאומית אמיצה שלא מכרה את עקרונותיה לישראל ועמדה בכל מכותיה. הם גם מציינים את העובדה שלחמאס אין היסטוריה של פעילות חתרנית נגד ירדן עצמה, בניגוד לכל התנועות המרכיבות את אש"ף. ה'חשיפות' הרעשניות של מצבורי נשק של חמאס בשטח ירדן, אחת לכמה שנים, מתקבלות בגיחוך בקרב עבר-ירדנים רבים, כולל כאלה הבאים משורות הצבא, כפברוקים נואלים.
האוכלוסיה העבר-ירדנית והאליטה הבטחונית בממלכה איננה, בהגדרה, חובבת ציון, מתעבת פַתְח או אוהדת חמאס. היא חובבת האינטרסים שהיא מזהה כאסטרטגיים. מזה שנים ספורות, ובעיקר מאז הנצחון של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלטותה האלימה על הרצועה לאחר מכן, סבורים חוגים בקרב האליטה הפוליטית והבטחונית העבר-ירדנית כי ירדן טעתה בכך שלא פתחה מחדש את ערוצי הקשר שלה לחמאס, ולו במישור הבטחוני. לשיטת חוגים אלה, שני שיקולים גוברים על החשש שפיוס ירדני-חמאסי יחזק את כוחם של האחים המוסלמים בירדן: ראשית, הטענה כי דיאלוג עדיף על נתק כאמצעי לריסון האסלאמיסטים בירדן ומחוצה לה, ותועלתו רבה על נזקו. שנית, התפיסה העקרונית כי ירדן חייבת לשמור על יחסים טובים עם הכוח החזק בפוליטיקה הפלסטינית מחשש לסיכון אינטרסים אסטרטגיים שלה, ובראשם הסכנה לחוסר יציבות בגדה המערבית שתפגע ביציבות בגדה המזרחית ואולי אף תחולל גל הגירה נוסף אליה.
תפיסה זו אכן עמדה מאז ומתמיד בבסיס קבלת ההחלטות של ירדן ביחס לגדה המערבית, וניתן לומר כי בשנים האחרונות היא לא יושמה (או יושמה באופן חלקי) רק בשל היחסים האסטרטגיים המתהדקים בין ירדן לבין ארה"ב וישראל. זו אכן הייתה הביקורת המרכזית של גורמים מתוך האליטה העבר-ירדנית כלפי הארמון. לפרק זמן קצר אליטה זו אף הצליחה, בהנהגת ראש המֻחַ'אבַּרַאת הקודם מֻחמד אל-דַ'הַבִּי, לחדש את הדיאלוג הבטחוני עם בכירי חמאס. ישראלים רבים, הנוטים לפרש את הנעשה בירדן כבדואים על גמלים המדכאים פלסטינים עם קלצ'ניקובים, החמיצו גם אז את המשמעות הגלומה בפתיחה, ולוּ קצרה, של ערוצי הקשר עם חמאס, שאותה הוביל דווקא הממסד הבטחוני תוך הסתייגות ופקפוק מצד הארמון. למרות שזו הייתה אפיזודה חולפת, הרי שירדן מקפידה לשמור על יחסים תקינים עם חמאס ברצועת עזה. בית החולים הצבאי שירדן מפעילה בעזה ברציפות מאז 'עופרת יצוקה', בידיעתה של ישראל ואף בסיועה בהיבטים לוגיסטיים, הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך.
הפיוס הרשמי ביחסי ירדן-חמאס, אם אכן יתרחש, יפתח דף חדש ביחסיה של ירדן עם התנועה הלאומית הפלסטינית, בעיקר אם המשטר יסכים לדיאלוג מדיני ופוליטי עם התנועה ולא יסתפק במישור הבטחוני בלבד. האינטרס הירדני ברור, אולם גם לחמאס יש אינטרס כביר בפתיחתה המחודשת של החזית הירדנית לפעילות מדינית שלו, בעיקר לאור חולשתו על רקע המתרחש בסוריה והעליה בפופולריות של הרשות הפלסטינית בעקבות המהלך באו"ם. אלה, כמובן, היו בין הגורמים לחתימה על 'עסקת שליט'. נשאלת השאלה האם ישראל תנצל גם היא את ההזדמנות לעיון מחודש ביחסיה עם חמאס, או תפעל נגד ההתקרבות בין ירדן לחמאס ותסתכן בהידוק היחסים בין שני הצדדים עד כדי אימוץ פומבי והצהרתי של אינטרס משותף לחמאס ולאליטה העבר-ירדנית: עמידה בלתי-מתפשרת על 'זכות השיבה' לפליטים פלסטיניים.
