זו הפעם השלישית בחמש השנים האחרונות שהחוקר דיוויד פולוק ממכון וושינגטון למחקרי המזרח הקרוב עורך סקר דעת קהל בקרב החברה הפלסטינית בשטחים ובירושלים בפרט. שלושת הסקרים (שנערכו בשנים 2010, 2011 ו-2015) היו זהים בשאלותיהם ודגמו 500 תושבים מתוך אוכלוסיה של כשלוש מאות אלף. פולוק טוען כי שלושת הסקרים משקפים תמורה בעמדות הפלסטיניות בירושלים במשך חמש השנים האחרונות. לדבריו, השאלה אשר עוררה את תשומת הלב הגדולה ביותר בשלושתם הייתה: "במידה וניתן ליישם את פתרון שתי המדינות, האם תקבל את אזרחות המדינה הפלסטינית, עם כל הזכויות וההטבות הנלוות לכך, או שמא תעדיף להפוך לאזרח ישראלי, הזוכה לכל הזכויות וההטבות להן זכאים שאר אזרחי ישראל?"
בשנת 2010 ענו כשליש מהנשאלים – פלסטינים תושבי ירושלים – כי היו מעדיפים אזרחות ישראלית על פני פלסטינית. כשליש נוסף העדיף אזרחות פלסטינית וכשליש בחרו שלא לענות על השאלה. שנה לאחר מכן העדיפו 40% מהנשאלים אזרחות ישראלית, ובסקר האחרון שנערך באמצע יוני 2015, העדיפו 52% מהנשאלים אזרחות ישראלית על פני 42% שביכרו אזרחות פלסטינית. רק 2.5% בחרו שלא להשיב על השאלה. לכאורה אנו עדים לנטייה הולכת וגוברת של תושבי ירושלים המזרחית להעדיף אזרחות ישראלית על פני האפשרות ההיפותטית להתאזרח במדינת פלסטין העתידית.
כיצד מסתדר הממצא המרעיש הזה עם התגברות האלימות הלאומנית בבירה? פולוק סבור כי העדפת האזרחות הישראלית היא בחירה פרגמטית הנובעת מרמת החיים בישראל, ואינה מעידה על היחלשותה של הזהות הפלסטינית (המוסלמית בעיקרה) של תושבי העיר. אולם מגע ישיר עם פלסטינים במזרח ירושלים, כזה שאינו מתֻווך באמצעות מכוני מחקר מקומיים, מעלה כי רבים מהם מקנאים בכפיפותם של תושבי בית לחם ורמאללה לשלטון פלסטיני ועל כך שההתמודדות היומיומית עם הכיבוש הישראלי נחסכת מהם. אנשי בית לחם ורמאללה, לעומת זאת, מקנאים בירושלים על התעודה הכחולה המעניקה להם חופש תנועה ותעסוקה יחסיים, ועל הגישה החופשית שלהם לחוף הים.
גם הממצא בסקר כי הפלסטינים בירושלים מתונים יותר מאחיהם בשטחים מוטל בספק, לאור העליה החדה באלימות הפלסטינית הלאומנית בירושלים המזרחית בהשוואה לשקט היחסי בגדה המערבית. יתר על כן, מסקנתו של פולוק כי לחיים במרחב המשותף לפלסטינים וישראלים יש אפקט ממתן עיוורת לנוכחותם המתסיסה של מאות אלפי מתנחלים בשטחים ובלב המרחב הערבי בירושלים המזרחית.
עימות בעיר המזרחית (תמונה: דף הפייסבוק של רשת אל-קודס אוולן)
האנומליה המסוכנת במזרח ירושלים, התגברות הזהות המקומית של המזרח-ירושלמים והניכור הגובר בינם לבין הרשות הפלסטינית, העליה בלאומנות הפלסטינית לצד מגמות הישראליזציה, והאלימות הגואה בעיר לצד השקט השורר בשטחים משתקפות היטב בסקר של פולוק. אולם הנתונים המספריים עלולים לתעתע. לדוגמה, מהסקר עולה כי 69% מהנשאלים הירושלמים תומכים במאבק מזוין נגד ישראל. אם נזכור ש-52% מהנשאלים ענו שהם רוצים אזרחות ישראלית, המשמעות היא שלכל הפחות 40% מאלה שרוצים אזרחות ישראלית גם תומכים במאבק פלסטיני מזוין נגד מדינת ישראל. דוגמה נוספת היא העובדה שבבחירות האחרונות שנערכו ברשות הפלסטינית בשנת 2006 זכתה תנועת חמאס הדתית-לאומית ל-41% מקולות הירושלמית (כ-16,000 אלף מתוך כ-39,000 אלף מצביעים). תנועת פתח, נושאת הדגל של הלאומיות הפלסטינית, זכתה בבירה ל-35% אחוזים מהקולות (כ-13,700 מצביעים). בניגוד ל-504 הנשאלים במדגם האקראי של פולוק, עשרות אלפי מצביעים העידו על רמת ההזדהות גבוהה של תושבי ירושלים הפלסטינים עם הפוליטיקה הפלסטינית.
קולם של המזרח ירושלמים מושתק בוויכוח הפוליטי על העיר המזרחית והם מודרים מכל מוקדי הכוח האפשריים. פולוק מבקש לתקן את העוול הזה ולתת קול לאלה שקולם אינו נשמע. אולם הוא בא לברך ויצא מקלל. ראשית, סקריו משרתים דווקא את הימין הישראלי ואת המגמה השלטת מזה עשורים בצמרת הממסד הישראלי, ולא את תושבי מזרח ירושלים עצמם. שנית, הסקר אינו משקף את הלכי הרוח בעיר המזרחית אלא מרדד את המורכבות האנושית והפוליטית שלה למשחק חברה בסגנון "כן-לא, שחור-לבן". במקרה זה, המוגבלות של שיטות סטטיסטיות אולי חוברת, כפי שרמזו אחדים, לסדר היום ולתפיסת העולם של עורכי הסקר.
