Below are share buttons

סוף עידן "יהודית ודמוקרטית"?

ארבעים חברי וחברות כנסת חתומים על הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום היהודי שהוגשה לכנסת בראשית החודש ונועדה לעגן בחוק יסוד את זהותה ואופיה של מדינת ישראל. בין אם מטרת החוק פנימית או חיצונית, מדובר בנסיגה מההגדרה "יהודית ודמוקרטית" ויצירת הפרדה והיררכיה ברורה בין "יהודית" לבין "דמוקרטית". ההצעה מתרחקת מערכי מגילת העצמאות, מהחקיקה ומפסיקות בתי המשפט בישראל שהתפתחו במהלך שנות קיומה. מנסחי החוק אף מצפים שהוא יהיה בסיס לחוקה לישראל.

המושג "יהודית" שנוי במחלוקת בקרב הציבור היהודי וניתן לפרשו באופנים מגוונים, אך כאן ברצוני להתייחס למשמעות המשטר הדמוקרטי העולה מהצעת החוק, ובעיקר להשלכותיו על המיעוט הערבי. סמלי המדינה, למשל, הם גם היום יהודיים בלבד; החוק אינו משנה מציאות זו, אלא שהוא יחסום כל דרך לשינוי עתידי באופן שסמלי המדינה יכילו גם את המיעוט הערבי (20 אחוז מהאוכלוסיה), ייצגו אותו ויהוו מוקד של הזדהות עבורו. ביחס להצעה כי לשפה העברית יינתן מעמד על, הרי גם כיום יש לה מעמד דומיננטי. מוצע כי יוענק לשפה הערבית "מעמד מיוחד" שיבטיח "נגישות לשירותי המדינה" ותו לא: תפקיד פונקציונלי נוכח העברית השלטת. כמו כן, מוצע כי "המדינה תפעל לשימור התרבות היהודית", אך כל אזרחיה "ללא הבדל דת או לאום רשאים לפעול לשימור תרבותם". דהיינו, נאפשר לערבים לדאוג לעצמם. בנוסף, משאבים לפיתוח הארץ ינתנו "להתיישבות יהודית" ותתאפשר הקמת ישובים המיוחדים לבני לאום או דת – בניגוד לבג"צ קעדאן. הרי מלבד כמה ערי מסכנות בנגב, לא הוקמו יישובים ערביים בישראל מאז 1948 (בעוד אוכלוסיה זו צמחה פי 10), כך שלא רק הפרדה יש כאן, אלא הגבלת האזרחים הערביים לתחומים המצומצמים של ישוביהם הקיימים (שחלק ניכר מאדמותיהם הופקעו עם השנים).

ולמי שעדיין לא הבין, הרי ש"המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקק". משמעותה של  "השראה" זו איננה ברורה, אך ברור מה לא מוגדר כמקור השראה: זכויות האדם, אמנות בינלאומיות שעליהן חתומה ישראל, "עקרונות מגילת האומות המאוחדות" (ראו מגילת העצמאות), המשפט הבינלאומי וערכי הדמוקרטיה המודרנית. ההיררכיה החדשה בין ערכים יהודים לערכים דמוקרטים מציעה בפועל מדינה בה ליהודים ולתרבות היהודית (באשר היא) יהיה לא רק מעמד על, אלא מעמד בלעדי. מי שאינו יהודי – ומדובר בעיקר באזרחים הערבים – לו מצפה מעמד "מיוחד", שיקנה לו "זכות נגישות לשירותים", דהיינו, אזרחות מוגבלת בלבד.

זו נקודת שיא חדשה בתהליך מתמשך בו נדחקים אזרחי ישראל הערבים אל מחוץ למסגרת הלגיטימית של המדינה. השיח הלאומי-ביטחוני שוב גובר על השיח האזרחי. אמנם, גם כיום יש כבר מספר לא מבוטל של חוקים המפלים בין יהודים לבין אזרחים ערבים, חברי כנסת ערבים מאוימים מילולית ומותקפים פיזית מעל בימת הכנסת ומתקיימות פרקטיקות ממשלתיות מפלות בתקציבים ובמינויים. אולם העמימות בניסוח "יהודית ודמוקרטית" איפשרה מעת לעת, בעיקר לבג"צ, לחזק את השוויון ולהשאיר פתח לתקווה לעתיד משותף ושוויוני. והנה, הגדרת המדינה מוחלפת באמירה ברורה ללא סימני הסוואה דמוקרטיים: ישראל היא מדינה ליהודים.

בשנים האחרונות חלה הקצנה והחרפה ביחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, ועמדות שהיו פעם בשוליים נמצאות כיום במרכז השיח ובראש הפירמידה השלטונית. אחדים מאנשי ה"מרכז" החתומים על הצעת החוק חתמו אך לפני שנה על הצעה אחרת לגמרי, אך הצטרפו כעת לניסוחים  מבית מדרשם של חברי הכנסת לוין ורותם. קבלה של הצעת חוק זו עלולה להוביל למחיקת השדה המשפטי והכנסת כזירות בהן נערך המאבק בין הרוב למיעוט על פי כללי משחק דמוקרטיים. הציבור הערבי עלול להחרים עוד יותר את הבחירות לכנסת ואת הפנייה לבתי המשפט בישראל. האלטרנטיבות ברורות ומאפיינות מדינות רבות שבהן סכסוך אתני-לאומי בין רוב למיעוט: מחד עלייה על דרך אלימה ועקובה מדם, ומאידך גיוס התערבות פעילה של המערכת הבינלאומית. האם יש מקום לתקווה שבימים בהם נוצר שיח אזרחי-חברתי משתף, שריד לעידן מפלג ומסכסך כמו הצעת חוק זו ייעלם?


דובי שורץ הוא פעיל בארגונים לשינוי חברתי ומומחה ביחסי רוב-מיעוט ומדינה-מיעוט ערבי. שורץ הוא ממחברי "עוון ואיוולת – על ההצעות להעברת יישובים ערביים מישראל לפלסטין", עם שאול אריאלי והדס תגרי (מכון פלורסהיימר, 2006).

ארבעים חברי וחברות כנסת חתומים על הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום היהודי שהוגשה לכנסת בראשית החודש ונועדה לעגן בחוק יסוד את זהותה ואופיה של מדינת ישראל. בין אם מטרת החוק פנימית או חיצונית, מדובר בנסיגה מההגדרה "יהודית ודמוקרטית" ויצירת הפרדה והיררכיה ברורה בין "יהודית" לבין "דמוקרטית". ההצעה מתרחקת מערכי מגילת העצמאות, מהחקיקה ומפסיקות בתי המשפט בישראל שהתפתחו במהלך שנות קיומה. מנסחי החוק אף מצפים שהוא יהיה בסיס לחוקה לישראל.

המושג "יהודית" שנוי במחלוקת בקרב הציבור היהודי וניתן לפרשו באופנים מגוונים, אך כאן ברצוני להתייחס למשמעות המשטר הדמוקרטי העולה מהצעת החוק, ובעיקר להשלכותיו על המיעוט הערבי. סמלי המדינה, למשל, הם גם היום יהודיים בלבד; החוק אינו משנה מציאות זו, אלא שהוא יחסום כל דרך לשינוי עתידי באופן שסמלי המדינה יכילו גם את המיעוט הערבי (20 אחוז מהאוכלוסיה), ייצגו אותו ויהוו מוקד של הזדהות עבורו. ביחס להצעה כי לשפה העברית יינתן מעמד על, הרי גם כיום יש לה מעמד דומיננטי. מוצע כי יוענק לשפה הערבית "מעמד מיוחד" שיבטיח "נגישות לשירותי המדינה" ותו לא: תפקיד פונקציונלי נוכח העברית השלטת. כמו כן, מוצע כי "המדינה תפעל לשימור התרבות היהודית", אך כל אזרחיה "ללא הבדל דת או לאום רשאים לפעול לשימור תרבותם". דהיינו, נאפשר לערבים לדאוג לעצמם. בנוסף, משאבים לפיתוח הארץ ינתנו "להתיישבות יהודית" ותתאפשר הקמת ישובים המיוחדים לבני לאום או דת – בניגוד לבג"צ קעדאן. הרי מלבד כמה ערי מסכנות בנגב, לא הוקמו יישובים ערביים בישראל מאז 1948 (בעוד אוכלוסיה זו צמחה פי 10), כך שלא רק הפרדה יש כאן, אלא הגבלת האזרחים הערביים לתחומים המצומצמים של ישוביהם הקיימים (שחלק ניכר מאדמותיהם הופקעו עם השנים).

ולמי שעדיין לא הבין, הרי ש"המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקק". משמעותה של  "השראה" זו איננה ברורה, אך ברור מה לא מוגדר כמקור השראה: זכויות האדם, אמנות בינלאומיות שעליהן חתומה ישראל, "עקרונות מגילת האומות המאוחדות" (ראו מגילת העצמאות), המשפט הבינלאומי וערכי הדמוקרטיה המודרנית. ההיררכיה החדשה בין ערכים יהודים לערכים דמוקרטים מציעה בפועל מדינה בה ליהודים ולתרבות היהודית (באשר היא) יהיה לא רק מעמד על, אלא מעמד בלעדי. מי שאינו יהודי – ומדובר בעיקר באזרחים הערבים – לו מצפה מעמד "מיוחד", שיקנה לו "זכות נגישות לשירותים", דהיינו, אזרחות מוגבלת בלבד.

זו נקודת שיא חדשה בתהליך מתמשך בו נדחקים אזרחי ישראל הערבים אל מחוץ למסגרת הלגיטימית של המדינה. השיח הלאומי-ביטחוני שוב גובר על השיח האזרחי. אמנם, גם כיום יש כבר מספר לא מבוטל של חוקים המפלים בין יהודים לבין אזרחים ערבים, חברי כנסת ערבים מאוימים מילולית ומותקפים פיזית מעל בימת הכנסת ומתקיימות פרקטיקות ממשלתיות מפלות בתקציבים ובמינויים. אולם העמימות בניסוח "יהודית ודמוקרטית" איפשרה מעת לעת, בעיקר לבג"צ, לחזק את השוויון ולהשאיר פתח לתקווה לעתיד משותף ושוויוני. והנה, הגדרת המדינה מוחלפת באמירה ברורה ללא סימני הסוואה דמוקרטיים: ישראל היא מדינה ליהודים.

בשנים האחרונות חלה הקצנה והחרפה ביחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, ועמדות שהיו פעם בשוליים נמצאות כיום במרכז השיח ובראש הפירמידה השלטונית. אחדים מאנשי ה"מרכז" החתומים על הצעת החוק חתמו אך לפני שנה על הצעה אחרת לגמרי, אך הצטרפו כעת לניסוחים  מבית מדרשם של חברי הכנסת לוין ורותם. קבלה של הצעת חוק זו עלולה להוביל למחיקת השדה המשפטי והכנסת כזירות בהן נערך המאבק בין הרוב למיעוט על פי כללי משחק דמוקרטיים. הציבור הערבי עלול להחרים עוד יותר את הבחירות לכנסת ואת הפנייה לבתי המשפט בישראל. האלטרנטיבות ברורות ומאפיינות מדינות רבות שבהן סכסוך אתני-לאומי בין רוב למיעוט: מחד עלייה על דרך אלימה ועקובה מדם, ומאידך גיוס התערבות פעילה של המערכת הבינלאומית. האם יש מקום לתקווה שבימים בהם נוצר שיח אזרחי-חברתי משתף, שריד לעידן מפלג ומסכסך כמו הצעת חוק זו ייעלם?


דובי שורץ הוא פעיל בארגונים לשינוי חברתי ומומחה ביחסי רוב-מיעוט ומדינה-מיעוט ערבי. שורץ הוא ממחברי "עוון ואיוולת – על ההצעות להעברת יישובים ערביים מישראל לפלסטין", עם שאול אריאלי והדס תגרי (מכון פלורסהיימר, 2006).

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה