Below are share buttons

סיסמאות נבובות מול פתרון ריאלי

האמת היא, כי גם חזרה תכופה עד מיאוס על סיסמאות אינה הופכת אותן לנכונות. אפשר לילל עד מחרתיים כי ההתנחלויות ייבשו, כי המתנחלים אשמים, כי רק שם השקיעה המדינה את הכסף- עד שמגיע שלב ההוכחות המספריות, והתיאוריה השקרית הזו קורסת פעם אחר פעם. אין מיליארדים ואין נעליים. הכול קשקוש.

כן, זה נכון, לימין ולמתנחלים היה חשש קל (עד כבד) בתחילה מלהצטרף למחאת רוטשילד. היה ברור שזו מחאת השבט הלבן, האחוסלים אם תרצו. האשכנזים, החילונים, השמאלנים התל-אביבים. שזו מחאה שראשיה מתמקדים ב"מה המדינה יכולה לעשות עבורי", ואחד ממנהיגיה אפילו מרשה לעצמו לקרוא לפקחי העירייה לסרב פקודה בהינתן הוראה לפנות אוהלים, ומכנה אותם בלי היסוס 'קאפואים קטנים'. הייתה תחושת בטן שזו אינה נהמת מחאה עממית אמתית, כמו זו שיצאה מקרבי הצרכן המתוסכל במחאת הקוטג', למשל. אז, נותרה גבינת הגרגירים מיותמת מקונים על מדפי הסופרמרקטים בקרני-שומרון ובאלון-שבות, כמו בכל מקום אחר בארץ.

בסופו של דבר, מועצת יש"ע החליטה שהיא מביעה הזדהות עם מאהל המחאה התל-אביבי, אבל לא לגמרי סחפה אחריה את כל הקהל אותו היא מייצגת. רבים ביישובים עדיין חוששים מהמחאה הלא לחלוטין מוגדרת הזו. חלקם אפילו הביעו מחאה פנימית כלפי ההנהגה שלהם, שנכנעת אולי לכותבי הטורים הנשכניים בעיתונות הכללית. שכן בניגוד לכותב שלעיל, בתחילה דווקא סנטה התקשורת במתנחלים שאיך זה, הם מסתגרים ואינם מצטרפים להמיה הלאומית הזו.

אבל, עם או בלי הסכמה להצטרפות של מועצת יש"ע, ברור הפתרון שמציעים המתנחלים הוא ריאלי מאין כמותו, מחובר למציאות הרבה יותר מסך הדרישות הלא-ברורות של הרוטשילדאים. כי אם אכן מדובר כאן על יוקר הדיור הבלתי-נסבל ולא על אג'נדה פוליטית נסתרת, אם זו אכן מחאה צרכנית אמתית שדורשת מעט הגינות, אז תנו לנו לחלוק לכם מניסיוננו.

ביו"ש יודעים היטב בשנים האחרונות מהו יוקר דיור.ההקפאה שנמשכת שם דה-פקטו כבר כמה שנים, במיוחד ביישובים העירוניים הגדולים, מגדילה את הביקוש פי כמה מההיצע, וגורמת למחירים להאמיר בצורה תלולה. רבים רבים ביו"ש, שמנהלים אורח חיים צנוע מתוך בחירה, משלמים אלפי שקלים של שכירות, בשביל הזכות להתגורר בקראוון או בדירת משנה קטנה. הפתרון למצוקת הדיור הוא בהחלט לבנות שם. הפתרון הוא לאשר ברגע את תכניות הבנייה ששוכבות כבר שנים על שולחנו של שר הביטחון, ולהוסיף במהירות אלפי יחידות דיור במעלה-אדומים, באפרת, באריאל, בגוש-עציון ובמערב השומרון. ביישובים העירוניים הגדולים הללו ובאזורים שכבר מזמן חצו את הקווים אל הקונצנזוס הישראלי, וכבר שנים שפינוי שלהם אינו אופציה מכל בחינה שהיא.
עשרים שנה אחרי הכישלון המהדהד והמדמם של הסכם אוסלו, הגיע הזמן לומר שמדובר בחבלי ארץ שמדינת ישראל ממילא שוכנת ותשכון בהם, ואין סיבה שלא לבנות שם כדי להקל על המצוקה הכללית.

ועוד הערה. חוסר יכולתם של הפלשתינים להצביע, אינו "חלק מובנה בחזון" המתנחלי. אמירה כזו היא פשוט בורות. החלק הארי של הפובליציסטיקה הפנים-מתנחלית תומך בכל מאודו בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון, על כל המשתמע ממנה.


הודיה כריש-חזוני כותבת ב "מקור ראשון".

האמת היא, כי גם חזרה תכופה עד מיאוס על סיסמאות אינה הופכת אותן לנכונות. אפשר לילל עד מחרתיים כי ההתנחלויות ייבשו, כי המתנחלים אשמים, כי רק שם השקיעה המדינה את הכסף- עד שמגיע שלב ההוכחות המספריות, והתיאוריה השקרית הזו קורסת פעם אחר פעם. אין מיליארדים ואין נעליים. הכול קשקוש.

כן, זה נכון, לימין ולמתנחלים היה חשש קל (עד כבד) בתחילה מלהצטרף למחאת רוטשילד. היה ברור שזו מחאת השבט הלבן, האחוסלים אם תרצו. האשכנזים, החילונים, השמאלנים התל-אביבים. שזו מחאה שראשיה מתמקדים ב"מה המדינה יכולה לעשות עבורי", ואחד ממנהיגיה אפילו מרשה לעצמו לקרוא לפקחי העירייה לסרב פקודה בהינתן הוראה לפנות אוהלים, ומכנה אותם בלי היסוס 'קאפואים קטנים'. הייתה תחושת בטן שזו אינה נהמת מחאה עממית אמתית, כמו זו שיצאה מקרבי הצרכן המתוסכל במחאת הקוטג', למשל. אז, נותרה גבינת הגרגירים מיותמת מקונים על מדפי הסופרמרקטים בקרני-שומרון ובאלון-שבות, כמו בכל מקום אחר בארץ.

בסופו של דבר, מועצת יש"ע החליטה שהיא מביעה הזדהות עם מאהל המחאה התל-אביבי, אבל לא לגמרי סחפה אחריה את כל הקהל אותו היא מייצגת. רבים ביישובים עדיין חוששים מהמחאה הלא לחלוטין מוגדרת הזו. חלקם אפילו הביעו מחאה פנימית כלפי ההנהגה שלהם, שנכנעת אולי לכותבי הטורים הנשכניים בעיתונות הכללית. שכן בניגוד לכותב שלעיל, בתחילה דווקא סנטה התקשורת במתנחלים שאיך זה, הם מסתגרים ואינם מצטרפים להמיה הלאומית הזו.

אבל, עם או בלי הסכמה להצטרפות של מועצת יש"ע, ברור הפתרון שמציעים המתנחלים הוא ריאלי מאין כמותו, מחובר למציאות הרבה יותר מסך הדרישות הלא-ברורות של הרוטשילדאים. כי אם אכן מדובר כאן על יוקר הדיור הבלתי-נסבל ולא על אג'נדה פוליטית נסתרת, אם זו אכן מחאה צרכנית אמתית שדורשת מעט הגינות, אז תנו לנו לחלוק לכם מניסיוננו.

ביו"ש יודעים היטב בשנים האחרונות מהו יוקר דיור.ההקפאה שנמשכת שם דה-פקטו כבר כמה שנים, במיוחד ביישובים העירוניים הגדולים, מגדילה את הביקוש פי כמה מההיצע, וגורמת למחירים להאמיר בצורה תלולה. רבים רבים ביו"ש, שמנהלים אורח חיים צנוע מתוך בחירה, משלמים אלפי שקלים של שכירות, בשביל הזכות להתגורר בקראוון או בדירת משנה קטנה. הפתרון למצוקת הדיור הוא בהחלט לבנות שם. הפתרון הוא לאשר ברגע את תכניות הבנייה ששוכבות כבר שנים על שולחנו של שר הביטחון, ולהוסיף במהירות אלפי יחידות דיור במעלה-אדומים, באפרת, באריאל, בגוש-עציון ובמערב השומרון. ביישובים העירוניים הגדולים הללו ובאזורים שכבר מזמן חצו את הקווים אל הקונצנזוס הישראלי, וכבר שנים שפינוי שלהם אינו אופציה מכל בחינה שהיא.
עשרים שנה אחרי הכישלון המהדהד והמדמם של הסכם אוסלו, הגיע הזמן לומר שמדובר בחבלי ארץ שמדינת ישראל ממילא שוכנת ותשכון בהם, ואין סיבה שלא לבנות שם כדי להקל על המצוקה הכללית.

ועוד הערה. חוסר יכולתם של הפלשתינים להצביע, אינו "חלק מובנה בחזון" המתנחלי. אמירה כזו היא פשוט בורות. החלק הארי של הפובליציסטיקה הפנים-מתנחלית תומך בכל מאודו בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון, על כל המשתמע ממנה.


הודיה כריש-חזוני כותבת ב "מקור ראשון".

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה