כשאיש גדול עובר מן העולם שמים לב. נלסון מנדלה היה איש גדול. כל כך גדול שעד שגם אלו שחמלתו ואורך רוחו זרה לכל מהותם ייחסו את התכונות הללו לעצמם ולפועלם. את המשפט האחרון אמר נשיא ארה"ב בטקס האשכבה של מנדלה, מול שמיים שמחים וגשומים והמונים שבכלל לא הקשיבו לנאומים.
היה קשה להפסיק לצפות בטקס האשכבה, עוד לפני ששמענו על המתרגם הסכיזופרני לשפת הסימנים. נדמה היה שמתגשמת בטקס אחדות הפכים. מצד אחד, הוא היה ארוך עד שממון ורבים מן המנהיגים המשתתפים סבלו מהתקף יומרנות שנראה היה בלתי ניתן לריפוי.
מי מדבר ככה בימינו? ראול קסטרו סיים את דבריו (וכמעט הרים את אגרופו בהצדעת black power) במלים "כבוד ותהילה נצחיים לנלסון מנדלה; כבוד ותהילה נצחיים לעם הדרום-אפריקני המהולל". נו, באמת. חסר היה רק שיצעק Patria o muerte, venceremos!”", כפי שדרבן צ'ה את חייליו. סגן נשיא סין הסביר שמנדלה היה ידיד אמת של סין ושל אסיה המתעוררת. רוברט מוגאבה, הדיקטטור הקשיש של זימבאבווה, התקבל בתשואות. למעשה, כמעט כולם (חוץ מג'ייקוב זומה, הנשיא המכהן של דרום אפריקה) התקבלו במחיאות כפיים, ללא קשר לכמות הקלישאות שיצאה מפיהם.
בעצם, גם מנדלה היה במובן מסוים נציג של הסדר הפוליטי הכוחני שכאילו היה אתנו מאז ומעולם. הקונגרס הלאומי האפריקני, תנועת המחאה (וכיום מפלגת השלטון) הדרום אפריקנית, הייתה תנועה מהפכנית עם סממנים מרקסיסטיים מובהקים. היא בהחלט לא שאבה את הרציונל לפעולתה מתורתו של גנדי.
ה-ANC התרועע עם האלימים שבארגוני הטרור בעולם, מן ה-IRA ועד לחזיתות עממיות שונות ומשונות. זה היה ביתו של מנדלה. וכשיצא לאחר 27 שנים מכלאו שברובן איילנד, הוא לא הוריד את השלטון הלבן על ברכיו. הוא גם לא נערך לחלוקה מחדש של המשאבים והנכסים של דרום אפריקה. האפרטהייד סולק לתהום הנשייה, אבל גם מי שאינו מומחה יודע שדרום אפריקה היא חבית חומר נפץ. יש יותר עשירים, אבל יש הרבה יותר עניים. שחורים צעירים רבים שהתראיינו אחרי מותו אמרו שאינם מבינים על מה כל המהומה. להם אין סיכוי לצאת מהחיים שנגזרו עליהם עוד בלידתם. זו הייתה אשכבה לעולם ישן, עולם שנדמה שהוא על סף מוות אבל לא מת לעולם.
אך לצדו של העולם הישן הרים עולם חדש את ראשו. כוח בעולם הזה כבר לא מחולֵל כבוד ותהילה, אף לא נתמך על ידם. מי שמחזיק פאסון יוצא קצת מגוחך. הטקס עצמו היה מלא במעידות. אפילו המנחים, אלה שכל תפקידם להחזיק פאסון, תיבלו אותו בלא מעט אמת וחיוכים. "אנחנו יודעים שאתם כאן כבר הרבה זמן," אמר סיריל רמאפוזה, זקן ה-ANC נשוא הפנים שהנחה את הטקס, "אבל נעבור את זה יחד". מנחת הטקס פצחה בשיר מדי פעם, מובילה את הקהל ששמח להצטרף במגוון המנונים ושירי מחאה שסדרם לא הובהר בשום שלב.
הנשיא אובמה עצמו סימן גם הוא את הכיוון החדש. מותר להתרגש. מותר לדבר בגוף ראשון, על עצמך והרשמים שלך. מותר, ואולי אפילו צריך להתחבר. "מדיבה גרם לי לרצות להיות אדם טוב יותר", אמר אובמה. ומותר להיות אדם לא רק בהקשר של ענווה ורצינות. ה-selfie של אובמה, דיוויד קמרון (ראש ממשלת בריטניה) והלה תורנינג שמידט (ראש ממשלת דנמרק), אותה תמונה שצלמו במהלך הטקס, הכתה גלים רבים אחריו.
רבים בחרו להתמקד במי שאינה נראית בתמונה. מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארצות הברית, יושבת (בתמונה מזוית רחבה יותר) מרוחקת מעט מבעלה כשהיא עוטה הבעה נחושה. פרשנים ודעתנים מקצועיים, רובם גברים, מהרו לטעון שהיא כועסת על הפלירטוט של בעלה עם הדנית היפה. הפרשנות הזו אומרת יותר על הפרשנים מאשר על הסיטואציה. זו הנצחה של העולם הישן. אובמה, הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית, לא יכול להתאפק מול הקסם הכה-לבן של הבלונדינית מן הצפון. את יחסיו עם אשתו אין דרך אלא לתפוס בפריזמה של כוח, כשהוא מראה לה מה גברים עושים, והיא נאלצת, ובכן, להתמודד עם זה. ובכלל, נשים רבות על גברים, ואלו פשוט מחכים לסיום הקרב.
אבל מי אמר שזו פרשנות כל כך מובנת מאליה? ראשית, מישל אובמה בכלל נראתה מרוכזת בלוויה. לא בטוח שהיא שמה לב למתרחש לצדה. בעלה נגש לדבר עם שני ראשי מדינה אחרים; מדוע שיהיה לה אכפת מה הם עושים עם הטלפונים שלהם? ושנית, מי אמר שכל פעולה של פוליטיקאי ממוקמת באופן ברור על סקאלה של כוח ואינטרסים? ריכוז כזה של מנהיגי עולם כמעט ולא מתרחש בהתארגנות כזו. כל מיני דברים לא צפויים התרחשו, מהסיבה הפשוטה שכך הם מתרחשים בעולם חדש ומתהווה. שידור הטלוויזיה הראה בבירור שכאשר הנשיא אובמה לחץ את ידו של ראול קאסטרו, נשיא קובה, אמר לו הקובני (שהניח שהוא אינו יודע במי מדובר), "אני קאסטרו". "אני יודע," השיב לו אובמה בחמימות, "אני יודע", והמשיך ללחוץ את ידו.
הכוח בעולם החדש הזה כבר אינו טמון רק בפונקציות, אלא באנשים ובסיפורים. הסיפורים הגדולים נכתבים כעת, ברגע זה, ואנשים הם אלו הכותבים אותם. לכן אין זה מביך להיות אדם. גם מנדלה הבין זאת היטב. כמה מן ההספדים שנכתבו עליו הזכירו רגע בו אירח, לאחר שכבר עזב את כס הנשיאות, את להקת ה-Spice Girls בביקורן בדרום אפריקה. "זהו אחד הרגעים הגדולים בחיי", אמר בחביבות (ואולי בשובבות) כשהצטלם עם Ginger Spice. האם הוא היה ציני ותו לא? האם התמסחר ונכנע לדחפים הכלכליים של העולם הישן שתיעב בצעירותו? לו דעתנו נשמעת, כנראה שהתשובה שלילית. מדיבה פשוט הרשה לעצמו להיות רק הוא באותה שנייה. יכול להיות שרק דרך היותו גם אדם, ולא רק "אבי האומה", הצליח לסלוח לשוביו הלבנים ולייצר את התנופה לשינוי מחויב המציאות בדרום אפריקה של תחילת שנות התשעים.
ומי לא היה שם, באירוע שסימן גם סוף וגם התחלה? ראש ממשלת ישראל. קשה לדעת מדוע לא נסע נתניהו ללוויה. אנשיו הסבירו זאת בעלות הכבדה. האם יכול להיות שחשש מלחצים לא צפויים? ממחוות או יוזמות ספונטניות אם יגיע? אולי גם מארחיו הפוטנציאליים לא ששו לקדם אותו בנחמדות שאפיינה את הטקס כולו.
כל ההסברים המלומדים הללו מחווירים לעומת התמונה של אובמה, קמרון ושמידט. האם מישהו יכול לדמיין את ראש ממשלתנו מגייס מיקרון מן הספונטניות שלהם? מרשה לעצמו להיות פחות מ-"מנהיג העם היהודי", מ-"זה שעל כתפיו מוטלת שליחות היסטורית"? מי שיכול, כמו שאומרים הגששים, שיקום.
