עוד בטרם נודעו תוצאות הבחירות, ברור היה כי נושא שילוב החרדים בצבא או במסגרת שירות לאומי, נושא המכונה בתקשורת "שוויון בנטל," יהיה מרכזי במשא ומתן הקואליציוני, ובכלל בסדר יומה של החברה הישראלית.
לאחר היוודע התוצאות ונוכח הצלחתה המטאורית של מפלגת יש עתיד שהעמידה את הנושא במרכז מצע הבחירות שלה, נכנסו ראשי המפלגות החרדיות לעמדות המגננה הידועות. בנושא שילוב בני הישיבות, החליטו ש"ס ואגודת ישראל להציג חזית מאוחדת שעיקרה "מה שהיה הוא שיהיה" או בנוסח אחר "אסור לפגוע בלומדי התורה." אדרבא, טען אלי ישי, חרדי שאינו לומד תורה, שומה עליו להתגייס. אך דלת הישיבה מוכרחה להשאר פתוחה למי שחפץ לבוא בשעריה, תוך אפשרות לדחיית שירות בלתי מוגבלת בזמן לכל לומד.
עמדה זו, כנהוג ברטוריקה הפוליטית החרדית, הוצגה כחרב מעל ראש המדינה. בכנס השבוע בעיר ביתר השווה חבר הכנסת מאיר פרוש את חובת הגיוס לתקופת האינקוויזיציה בה כפו מלכי ספרד ופורטוגל במאה ה-15 על היהודים להמיר את דתם לנצרות הקתולית או למות. באתרי החדשות החרדיים מכונה הנושא "גזירות הגיוס על עולם התורה החרדי," משל היה מדובר בגזירות אנטיוכוס בימי החשמונאים.
"אמרתי לנשיא פרס שאמונה ונוסטלגיה זה דבר מאוד מסוכן," אמר פרוש לקהל מאזיניו. "אם חצי מיליון אנשים ירגישו שחוזרים לימי האינקוויזציה, הם יהיו מוכנים למסור את הנפש על כך – אני חוזר ואומר ומתריע — זה יגיע לעימות."
הבריונות, לשון האיומים, ועזות המצח של פרוש וחבריו במפלגות החרדיות נתקבלה בקול ענות חלושה בקרב המפלגות הציוניות, אם זכתה כלל לתגובה. אך מאכזבת במיוחד עמדתה (או חוסר עמדתה) של מפלגה שדווקא זכתה להצלחה יפה בבחירות לכנסת ה-19, מפלגה שרוב מצביעיה עושים תורתם קבע וגם משרתים בצבא ובשירות לאומי. התורה, אם כן, עומדת בזויה ומחוללת מתחת לרגליהם של עסקני המפלגות החרדיות, ודווקא מפלגה שמתיימרת לדבר בשם ערכים ועקרונות, מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, בולעת את הלשון.
לקראת הבחירות, ניסה בנט לבדל את עצמו מיאיר לפיד בהציגו את גישתו לגיוס החרדים כגישה פרגמטית, לעומת הגישה הדוגמטית (ולכן חסרת התוחלת) של לפיד. דרישת יש עתיד לגייס 100% מהחרדים נדונה לכישלון, כתב בנט באתר האינטרנט של מפלגתו, מתעלם מההדרגתיות בהצעתו של לפיד ומאפשרות השרות הלאומי האזרחי. לשיטת הבית היהודי, ניתן "לפתור" 80% מ"הבעיה" על ידי הדברות עם העולם החרדי, שיכיר באליטה של לומדי תורה שיזכו לפטור, בעוד השאר — כלומר מי שאינו לומד — יגוייס.
הדיכוטומיה הפשטנית של בנט מדהימה לנוכח העובדה שדווקא בציבור שלו, שהוא גם הציבור שלי, קיים תחום ביניים פופולרי במיוחד בין שני הקטבים של "גיוס" ו"פטור". לתחום הזה קוראים ישיבות הסדר. כידוע בוודאי לבנט זוהי תוכנית חמש-שנתית שבמסגרתה משרת הבחור במשך כשנה וחצי ולומד כשנתיים וחצי. משום מה, לא עולה בדעתו לדרוש להחיל את מודל ישיבות ההסדר על הישיבות החרדיות.
למעשה, בנט מקבל שתי הנחות יסוד חרדיות מבלי לערער כלל על תקפותן. הראשונה היא שהמושג "עילוי" צריך לחול רק על לומדי תורה ולא על תלמיד שהפגין גאונות בכל תחום שהוא: מתמטיקה, מוסיקה, ריקוד וכו'. השניה היא שעילוי בתורה יכול להיות רק בחור חרדי (20% ממחזור הגיוס החרדי, לפי חישובו) אך לא לומד תורה השייך לכל מגזר אחר.
התוכנית של בנט לעידוד השוויון בנטל מכונה במצע המפלגה שלו בשם "יתנו יקבלו." במסגרתה, יופחת שכר הלימוד האוניברסיטאי ממשרתים ויועלה למשתמטים. כסף שייחסך יופנה למשרתים במילואים. למותר לציין כי התוכנית של בנט לא תשפיע כלל על החרדים, שאינם לומדים באוניברסיטה ולכן לא יושפעו כלל מהעלאת שכר הלימוד בה. מה שחסר בתוכנית, כמובן, הוא מרכיב של "לא יתנו – לא יקבלו," אבל מכך בנט בוודאי חושש. תוכנית השוויון בנטל שלו היא לא פחות דמגוגית ומנותקת מהמציאות מתוכניתו המדינית ההזויה שעיקרה סיפוח שטחי C למדינת ישראל.
לדעתי, את השתיקה הציונית-דתית לנוכח הדרישות החרדיות ניתן להסביר בשתי דרכים: האחת מתחום הסוציולוגיה, והשניה מתחום הפרגמטיקה הפוליטית. ברמה הסוציולוגית, יש כנראה רבים בקרב ציבור חובשי הכיפות הסרוגות שחשים שהם דתיים מסוג ב', חיקוי חיוור ועלוב של הדתיים האמיתיים, קרי החרדים. במסגרת חשיבה זו, ניתן להצדיק פטור גורף ללימוד תורה חרדי שכן רק חרדי — ולא ציוני-דתי — יוכל להתמסר בכל מאודו ללימוד התורה.
אולם ייתכן שקיים גם הסבר פרגמטי לרפיסות של בנט ביחס לשילוב החרדים. ייתכן שהוא מבין שעיסוק כן ועמוק בנושא השוויון בנטל יפתח לדיון גם את נושא ישיבות ההסדר, שבמסגרתן משרת בחור דתי בצבא כמחצית מן הזמן שמשרת בן מחזורו החילוני, ולפעמים פחות מכך. בעצם, עם יצירת ה"הסדר" עם המדינה, עשתה הציונות הדתית את התורה קרדום לחפור בו. אמנם לא באופן גורף כמו החרדים, אך ההבדל כמותי, לא איכותי. הציבור הציוני-דתי, בחלקו הגדול, אימץ את ההנחה שמצוות תלמוד תורה יכולה לשמש ככלי לבידול בין חובותיו האזרחיות של אזרח א' ואזרח ב'. איזו טענה יכולה להיות לציבור זה, אם כן, כלפי הציבור החרדי המשתמט?
בנט, שיודע להיות אידיאולוג כשמדובר ב"ארץ ישראל השלמה" הופך כבמטה קסם לפרגמטיסט כשמדובר בשילוב החרדים בחברה הישראלית. ידע הציבור בישראל אלו נושאים הם בנפשו של הציבור הציוני דתי במאה ה-21 ואלו נושאים ניתן למסמס ב"פתרונות" סרק.
