הסינמטק בירושלים שיבץ לאחרונה שני סרטי תעודה להקרנה בזה אחר זה, באותו ערב: "לפני המהפכה" ו"המעבדה". כשמשבצים להקרנה שני סרטי תעודה שונים, העומדים כל אחד בזכות עצמו, בערב אחד, ניתן לשקף, או אולי להבליט (ואפילו לייצר) יחס כלשהו ביניהם. לעתים היחס הוא מלאכותי ולעתים הוא מעורר מחשבות לגבי קשרים חבויים שבאופן אחר ניתן היה לפספס אותם.
שני הסרטים מתארים יצוא ישראלי של טובין. הראשון, "לפני המהפכה", עוסק בקהילה הישראלית שחיה בטהראן בשנות הששים ובעיקר בשנות השבעים, לפני המהפכה האסלאמית. ישראל ייצאה לאיראן ידע שהיה קשור לבניית מדינה. מהנדסי סולל-בונה היו אחראים על בנייתם של סכרים גדולים; אנשי מחשוב בנו עבור הממשלה מערכות מסועפות בטהראן, ועוד ועוד. אנשי המקצוע הביאו את משפחותיהם אתם, וחיי החברה של כולם התרכזו סביב השגרירות הישראלית.
השני, "המעבדה", מתאר יצוא ידע בטחוני שנוסה בהצלחה ברצועת עזה ובאיו״ש, השטחים. היצוא הוא של ידע וטכנולוגיה כאשר האנשים נשארים בישראל והקליינטים מגיעים אליהם. ישראל היא המרכז.
היינו רוצים להשוות בין פרקטיקות היצוא הללו. רשימה נפרדת תוקדש לסרט ״המעבדה״ לעצמו.
שני הסרטים מאזכרים את השואה (איך לא) אבל בהקשרים שונים. בראשון, השואה היא אירוע החרוט בזכרונו של אחד מהאבות של מהגרות העבודה הישראליות בטהראן. משהו בניצני המהפכה מזכיר לו את ליל הבדולח והוא מפציר בבתו לשוב לישראל. בסרט השני מפתח נשק מסביר שישראל חייבת להיות חזקה, שחייבות להיות לה היכולות הנדרשות על מנת שלא תחזור על חוויית השואה.
בשני הסרטים מייצאת ישראל את האתוס שלה, את הרוח שמכוננת אותו, אבל בכל סרט מדובר באתוס שונה מתקופה שונה.
בסרט הראשון, האתוס הוא של בנין אומה מכמעט שום דבר. ישראל עוברת במהירות מהעדר כח לנוכחות משפיעה. זה מושך מאד את השאה האחרון של איראן, מוחמד רזא פהלווי, שרוצה לייצר למדינה שלו מקום ליד השולחן הבכיר של אומות העולם. ישראל מייצאת ידע שהוכח יעיל. בסרט השני, האתוס הוא של מעצמת טכנולוגיה שהוכיחה את עצמה במעבדת השטחים.
בסרט הראשון, הניסוי המצליח של בנין אומה נוסה על היהודים עצמם. ישראל היתה המעבדה. בסרט השני הידע שהוכח מוצלח נוסה מחוץ למדינת היהודים, בשטחים.
בשני הסרטים הרעיון המכונן הוא הטכנולוגיה, המושא לסגידה. בסרט הראשון מחפשים הישראלים מקררים חדשים, טלויזיות צבעוניות, מכשירים שהופכים את החיים לנוחים יותר ומסמנים גם הצלחה חומרית וגם קדמה מדעית אל מול איראן המפגרת. בסרט השני, הלקוחות הזרים סוגדים לטכנולוגית ההרג הישראלית.
בשני הסרטים מייצאים ידע כדי להגביר רווחה כלכלית.
בראשון, הרווחה היא התכלית של אנשים בעלי מקצועות חופשיים, אך כאלה שנמצאים באיראן בשליחות המדינה. הם אנשי מגזר פרטי, אבל הרווחה החדשה שלהם הופכת אותם למעמד ומטלטלת את מבנה הכח הסוציאליסטי בישראל. המטרה הראשית היא רווחה, וכך היא מוצגת ללא בושה. כאשר המהפכה מתקרבת, המשפחות מפונות או שבות לישראל בעוד הגברים נותרים מאחור ועובדים כדי להמשיך ולקבל משכורות שמגיעות לאלפי דולרים. המרואיינים מעידים על עצמם כי הגירת העבודה לאיראן אפשרה להם לרכוש דירה בתל אביב בצורה נוחה.
בסרט השני הרווחה הכלכלית כתכלית היצוא מוצגת באמצעות מצליחנים ש״עשו את זה לבד״. ובכל זאת, הטענה היא טענה ביחס למדינת ישראל כולה. המעבדה בה מנסים את הידע נוצרה בגלל פעילותה של המדינה ובגלל האינטרסים שלה. אי אפשר לנתק את המתרחש בשטחים מישראל כ"מדינה". וכמובן שיצוא המכניס שבעה מיליארד דולרים אינו עניין של סקטור פרטי בלבד. נאום של שר הבטחון לשעבר המתאר את תעשיית הביטחון ככזו המפרנסת מאה וחמישים אלף בתי אב ישראל מתאר תופעה החזקה יותר מתיאור של סקטור פרטי בלבד.
יכול להיות שהאלמנט המעניין ביותר להשוואה בין שני הסרטים הוא היחס לאחר.
נפתח דווקא בסרט השני, ״המעבדה״. תא״ל בדימוס ד״ר שמעון נווה מופיע בסרט. נווה עשוי להיות ההוגה הצבאי החשוב והשנוי ביותר במחלוקת של העת האחרונה בישראל. הוא עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה, אותו גוף חשיבה שרבים בצה"ל רואים בו עד היום אחראי עיקרי לכשלים הביצועיים של מלחמת לבנון השניה. הוא גם זה שהעלה את המחשבה על צבא, על פעולתו ועל השלכותיה לגבהים שהיו לא מוכרים למפקדים ומקבלי החלטות רבים. נווה מתאר את רוח התקופה כזו שבה האתגר אינו ליישם את מה שנלמד, אלא לאור מה שנלמד לדעת לפעול באזור הלא ידוע. היכן שלא קיים ידע. התהליך ההכרחי לפעולה הוא פירוק של מה שנלמד. נווה סבור כי היכולת הזו מושגת באמצעות החיכוך עם האחר. תפקידו של האחר הוא לאתגר את העצמי (הישראלים? ישראליות? צה״ל? לא ברור) ובאמצעותו ללמוד על העצמי. ברוחו של יצוא הידע המניע את הסרטים, המשאב העיקרי של העצמי הוא האחר. בתעשייה הביטחונית, התוצאה היא לא רק שהאחר הפלסטיני מלמד את עצמנו על עצמנו אלא שהאחרים (קנייני הידע והטכנולוגיות) מגיעים אלינו, וכך מחזקים את בטחוננו בעצמי שלנו. כאמור, נווה לא מתעכב על תיאור אותו עצמי.
בסרט הראשון מדברים מרואיינים רבים על חייהם בבועה של טהראן. הם מספרים בדרכים שונות כיצד הרגישו ש-״החיים דבש״ בעוד איראנים רבים נאנקו תחת משטר השאה. הישראלים שחיו בקרב אחרים לא השכילו לראותם, ומתוך כך לא השכילו לראות גם את עצמם דרך החיכוך עם האחרים.
החיכוך עם האחרים נעשה באמצעות מתווכים: משרתים, נהגים או שומרי ראש.
החיכוך הזה לא לימד אותם הרבה. ההוכחה לכך היא התזמון הלקוי בבחירת רגע ההתנתקות מטהראן. המשפחות יצאו קודם וחבורת הגברים שנותרה נאלצה בסופו של דבר לברוח למעשה מהמקום. זו הייתה יציאה בחסות אמריקאית עם הזנב בין הרגליים. לו היו רואים את האחרים שלהם, היו מבינים את עוצמת ההתרחשויות האמיתית.
הנספח הצבאי בשגרירות מתאר את יציאתו לקנות ירקות בבזאר. הרוכל שאל אותו מהיכן הוא כיוון שהבחין בזרותו – על רקע דלות המשאבים של בני המקום, ערך הנספח קניות עם ערימת שטרות והיה חריג מאד בנוף.
התשובה הראשונה שעלתה במוחו של הנספח הייתה שהם נציגי אש"ף. כלומר, זרותם הייתה העיקרון המארגן של כל אינטראקציית הקניה. בהתחלה, הזרות היתה חריגה ובולטת. אך מיד היא הפכה לסיפור הכיסוי של הישראלים, לדרך שבה גם הם מסבירים את עצמם לעצמם. מי היה זר לישראלים יותר מאנשי אש"ף בסוף שנות השבעים? ובכל זאת, זה היה סיפור הכיסוי שנבחר כמעט במקרה.
בשני הסרטים עומדת במרכז ישראליות מרוכזת בעצמה. גם כשהיא מייצאת את עצמה ופוגשת באחרים, אפילו הזרות שהיא מסוגלת לייצר מגיעה רק מתוכה. הישראלים אינם רואים את האחר בשום אופן.
האם אפשר לחיות כך לאורך זמן בסביבה בה האחר מוטח ומותך בך ללא הפסק? כאשר ההגדרות של "ערביות" ו"פלסטיניות" משתנות לנגד עינינו, האם נוכל להתעקש על אחידותה של "ישראליות"? האם להתעקשות כזו יש בשר בכלל? עד כמה אנחנו יודעים מי ה"אני" שלנו? ואולי דוקא חיכוך עם האחר ילמד אותנו טוב יותר מי אנחנו?
