ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, הזדעזע לאחרונה מהבניה הישראלית בירושלים המזרחית ומה"כיתור בפועל של מזרח ירושלים הכבושה". בתגובה טען ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, כי "קמרון טועה בשל חוסר היכרות של העובדות והמציאות בשטח". ברקת השתבח בבניית בתי ספר חדישים במזרח ירושלים, שיפור תשתיות, פתיחת טיפות חלב ומרכזים קהילתיים, ואף השווה את ההשקעה במזרח ירושלים למצב ברשות הפלסטינית, בסוריה ובעיראק.
"מצבם של תושבי מזרח העיר טוב היום בהרבה מכל המדינות הסובבות אותנו, וודאי טוב יותר מאשר בזמן המנדט הבריטי בארץ", הכריז ראש העיר, והזכיר סקרים בין-לאומיים מהם עלה כי רוב תושבי העיר המזרחים רוצים להשתלב בישראל. "בירושלים, כמו בלונדון, לכל תושב הזכות לגור בכל מקום שיחפוץ, כשאפליה על בסיס דת, גזע ומין אסורה. האם מישהו יעלה על דעתו שעל תושב מדת מסויימת ייאסר לגור באחת משכונות לונדון?", שאל.
החלטתי להיענות להצעתו של ראש העיר ולהתבסס על עובדות ונתונים עדכניים על המתרחש בירושלים, שפורסמו על ידי המחלקה לפיתוח מדיניות בעמותת עיר עמים:
חינוך: כ-90 אלף מתוך כ-277 אלף התלמידים בחינוך העירוני בירושלים הם ערבים, המהווים 36% מסך התלמידים הלומדים במסגרות החינוך הרשמי בירושלים. אין איש יודע באיזו מסגרת לומדים, אם בכלל, כ-23 אלף ילדים פלסטינים נוספים במזרח ירושלים. בספטמבר 2012 עמד היקף נשירת התלמידים במזרח ירושלים על 13% מסך התלמידים, בהשוואה ל-1% נשירה בירושלים המערבית. הנשירה המצטברת על פני שנות הלימוד השונות מביאה לכך שכשליש מילדי מזרח ירושלים אינם מסיימים 12 שנות לימוד.
עוני ורווחה: בשנים האחרונות הופכת ירושלים לעיר עניה יותר, בעיקר בשל המתרחש במזרח ירושלים. הפער בין רמת העוני של משפחות ערביות ויהודיות בירושלים עומד על פי 3.5 לרעת האוכלוסיה הערבית. אחוז הילדים העניים בקרב ערבים בירושלים הוא 84%, וכשליש מתושבי מזרח העיר ויתרו על אוכל בשל קשיים כלכליים (לעומת כרבע מהיהודים בירושלים ו-16% בכלל הארץ). עם זאת, בשכונות הפלסטיניות פועלות רק 5 לשכות רווחה, בהשוואה ל-22 לשכות הפועלות בשכונות הישראליות
בריאות ותברואה: במזרח העיר ישנן 7 תחנות טיפת חלב, במערב העיר 26. רק 64% ממשקי הבית בירושלים המזרחית מחוברים באופן מסודר לרשת המים וחסרים כ-30 ק"מ של צינורות ביוב. בשכונות מעבר לחומה עומדת אספקת המים לנפש על 55% מהרמה המינימלית שקבע ארגון הבריאות העולמי.
ירושלים המאוחדת לנצח נצחים היא העיר היחידה בישראל שבה מפעיל משרד הפנים שתי לשכות נפרדות: האחת "כללית" והאחרת לתושבי מזרח העיר. זו מאופיינת בעומס בלתי אפשרי, סחבת של חודשים ושנים, וגביית אגרות בשיעורים גבוהים עבור שירותים בסיסיים. בעוד שתושבי מזרח העיר מהווים קרוב ל-40 אחוז מאוכלוסיית העיר, ההשקעה של העיריה במזרח העיר עומדת על כ-10 אחוז בלבד מתקציבה. רשימת האפליה וההזנחה מתארכת: הריסות בתים, מניעת אפשרות לבניה חוקית, שלילת תושבות, מעצרי קטינים, חיים מעבר לגדר ועוד. על רשימת המחדלים הזו חתומים, נכון להיום, ראש העיר ברקת, השר לענייני ירושלים זאב אלקין וראש הממשלה נתניהו.
ההשוואה שערך ראש העיר בין ירושלים לבין לונדון פשוט אינה נכונה, והסקרים הבין-לאומיים שבהם הוא נתלה בעייתיים ומגמתיים. בנוגע להשוואה לסוריה, עיראק ומחנות הפליטים, האם יעלה על הדעת שביקורת על אפליית שחורים בארצות הברית, למשל, תיענה ב"השוואה למטה" למתרחש בדרום אפריקה? הסטתה של ביקורת פנימית תוך השוואה לאומללות הרווחת במזרח התיכון כולו הפכה להתחמקות פבלובית ממתן תשובה עניינית. תושבי מזרח ירושלים אינם ערבים שבמקרה התמזל מזלם לחיות בוילה השוכנת בג'ונגל; הם פלסטינים ירושלמים המשווים את מצבם לתושבי מערב העיר או לערים הגדולות בגדה המנוהלות על ידי הרשות הפלסטינית.
הפעם האחרונה שבה הייתה ירושלים עיר קוסמופוליטית הייתה אכן בתקופת המנדט הבריטי. אף שהבריטים תרמו רבות לפיתוחה הפיזי של ירושלים ולרווחת תושביה, יהודים ופלסטינים כאחד התקוממו ומרדו בבריטים באלימות רצחנית מתוך תביעה לחירות, עצמאות והגדרה עצמית. גם הכובש הנאור והמודרני ביותר, המתפאר בהקמת בתי ספר חדישים, כבישים ותשתיות בשטח הכבוש, לא יתקבל בברכה על ידי העם הנכבש המבקש את חירותו.
