עבור בורגנים מן השורה, שאינם עובדי משמרות, יום העבודה מתחיל בדרך כלל בסביבות שמונה או תשע בבוקר. השעות שלפני כן מוקדשות להתארגנות: פיזור ילדים למוסדות חינוך, אימון גופני, נסיעה למקום העבודה, כל אחד ומה שחלק לו גורלו.
יש טקסים של בוקר שאדם עורך עם עצמו ולמענו בלבד. ישיבת הבוקר בשירותים, למשל. היפנים חושבים שיש קשר ישיר בין איכות היציאה לאיכות היום שיהיה לאדם. אבל יש טקסים שאין ברירה אלא לערוך בציבור. נסיעה באוטובוס, למשל.
לפעמים העולמות הללו מתנגשים, ואדם עושה במרחב הציבורי מה שצריך היה לעשות עם עצמו בד' אמות. התנגשות כזו, א-סוציאלית לגמרי, קלט המבט השבוע באוטובוס שנסע מחניון שפירים (הנתיב המהיר) ועד לתחנת הרכבת שליד קניון עזריאלי.
אל התור נדחק מהצד בצורה מחוצפת חייל חרדי, לבוש במדי חייל האוויר ובעל זקן מדובלל. הרצון להעיר לו או לקפל מרפק על מנת שייתקל בו נדחה כשנתקל במחשבה האנטישמית הקלה שהוא בוודאי דוס שהתגייס ואינו בקיא בנימוסי העולם. הרי ידוע לכל בר בי רב כי החרדים נטולי נימוסים ובני בלי תרבות המה (אוסט יודן). החייל החרדי נדחק והתיישב בקדמת האוטובוס. ממקום המושב שלנו בירכתי האוטובוס נצפה קצין מודיעין צעיר, סגן, זקן קל ומטופח על פניו, עולה ומתיישב. הוא חבש כיפה סרוגה. השניים, החרדי והדתי הלאומי לצורך ההגדרות הפשוטות, הוציאו תיקי קטיפה קטנים והחלו להניח תפילין בישיבה, כלואים בגבולות המושב שלהם.
במושב שליד הסגן מהמודיעין התיישבה בחורה צעירה, הוציאה שקית פלסטיק ובתוכה כלי איפור והחלה לפדר את פניה במיומנות ולאחר מכן לטפל בשפתיים באמצעות אודם. אחת ליד השני; כלי האיפור והבתים של התפילין, אחד ליד השני.
אף אחד לא התיישב ליד שני הצדיקים, למרות שהאוטובוס היה עמוס. בשלב הנחת התפילין של ראש, הן הסגן והן הבחורה חלקו מבט מול מראה. זה היה אותו מבט, כי הוא כוון לאותה תכלית – לבדוק איך הם נראים (התפילין נדרשות להיות באמצע הראש והאודם אמור להיות בדיוק על השפה, מרוח באופן שווה על כולה).
גם החייל החרדי, שישב מקדימה, הניח תפילין בינתיים. הוא היה זריז יותר. בזמן שהבחור מהמודיעין הספיק להניח זוג אחד של תפילין, הוא הספיק להניח שני זוגות, תפילין של רש"י ושל רבנו תם. יותר צדיק מצדיק.
מבט על שאר הנוסעים חשף כי חלקם עלעלו בעיתון, חלקם שוחחו בטלפון וחלקם ישבו ושתקו. הם היו במרחב אחר מן המתאפרת ושני המתפללים, מכיוון שישבו באוטובוס מבלי לעסוק במשהו שתבע את תשומת לבם הטוטאלית. הם היו במעבר, ממקום למקום, מודעים לנוכחותם של אחרים ולכפיה המסוימת של המצאות בחלל משותף.
הם היו מטרידים, הצדיקים. אבל קשה היה להבין למה. מה כל כך מטריד בזה? מה הבעיה בכך שבחור מתפלל? הרי בחורות רבות אוחזות בסידור תפילה וקוראות בו במהלך הנסיעה והדבר אינו מפריע.
למחרת, בקו מאה מירושלים למחלף שפירים, הבחור במושב מאחורה התרומם, התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל תפילה מלאה . אז התחיל להתבהר מקור הטרדה.
בניסיון להבין מה מטריד חלפתי דרך המוסלמים הנעצרים בצד הדרך ומשתחווים לאללה. הם מטרידים אותנו? אנחנו חושבים שלא. חלפתי דרך הרכבים הנעצרים בשולי הכביש לקראת השקיעה, כשמתוכם יוצאים גברים המתפללים מנחה כמעט בדקה האחרונה. הם מטרידים אותנו? אם זה בכביש המהיר, אז כן. מסוכן לעצור בשוליים. אם לא, אז שיבושם להם.
שאלתי איש חכם, מדוע זה מטריד אותי? הוא אמר שזו התנהגות של גלות, ממש כמו קרון אחורי ברכבת בניו יורק. היהודים נאלצים להגיע מוקדם לעבודה והדרך להתפלל במניין – כלומר באופן חברתי, עשרה יהודים לפחות יחד – עוברת בקרון הרכבת. התנהגות של גלות הפוכה ממה שאמור לקרות בישראל. בגלות, דרך המעשה הזה היהודים נפגשים כציבור. למעשה, יש מסורת מקובלת של מפגשי יהודים בקרונות. באוטובוס, בישראל היהודית, היהודי המתפלל מתנתק מהסביבה שלו. הוא לעצמו במושב נפרד, מוכיח את עמיתיו בעצם תפילתו.
ההתנתקות הזו הופכת את היהודי המתפלל למי שניצב בשוויון מוחלט מול הבחורה המתאפרת. שניהם עסוקים בריטואלים פרטיים של בוקר במרחב הציבורי. מכינים את גופם לעוד יום קרב וערבו. שניהם לא מתחשבים במי שלידם – אומנם האוטובוס עמוס, אך לידם המושב פנוי ומיועד לשקית כלי הריטואל שלהם. הציבוריות אינה קיימת וריטואל הבוקר הופך להיות גם מהות וגם חומה. הם עצמם הופכים להיות הריטואל כשהם עומדים לבד מול הציבור. הצדיקים הם תפילתם והתוכחה שהיא מביאה. הבחורה היא האיפור ותו לא. אין לנסיעה ביחד, ל-"ביחד" בכלל, שום מהות חיובית. אולי, כשמדברים על כפיה (דתית, תרבותית או אחרת) מתכוונים לזה? שהכופה מכריח את אלו שסביבו לוותר על הפרהסיה, על ה-"ביחד"?
אותו איש חכם סיפר לי כי במוזיאון בקבוץ יבנה בתצוגה ניתן להבחין בתפילין קטנות מאוד. תפילין לדרך. כאלו שמי שמניח אותם ברכבת בגרמניה יוכל להסתירם תחת שרוולו כדי שלא ידעו שהוא מניח תפילין. זה הפוך בדיוק ממתפללי האוטובוס. אלה רוצים שכולם יראו אותם, שיבינו שני דברים לגביהם: ראשית, שהם צודקים, ושנית, שאין מה להתעסק איתם, כי הם לא נמצאים בכלל באותו מרחב כמו הנוסעים האחרים.
לאחרונה רבים המקרים שבהם מתגלה התופעה הזו. פתאום ניתן לשים לב שלא מדובר במקרה חד פעמי. תודה למתאפרת היומית שבעזרתה שמנו לב לכך.
