במאמר הראשון בסדרת המאמרים על מרבצי הגז במזרח הים התיכון סקרתי את מאגרי הגז באזור הזה, והראיתי כי מאגרי הגז הגדולים סמוכים זה לזה, ובמקרים מסוימים אף "גולשים" מהמים הכלכליים של מדינה אחת לאלו של שכנתה. במאמר זה אעסוק במקרה הבוחן של מאגר אפרודיטה, מאגר שרובו נמצא במים הכלכליים של קפריסין, וחלק קטן ממנו גולש למים הכלכליים של ישראל, ואסביר מדוע המאגר הזה, שהתגלה כבר בדצמבר 2011, אינו מנוצל עד היום.
ב־17 בדצמבר 2010 חתמו ישראל וקפריסין על הסכם הקובע את גבול המים הכלכליים בין שתי המדינות. במסגרת ההסכם הזה התחייבו ישראל וקפריסין "לעבוד בשיתוף פעולה לפיתוח מאגרים חוצי גבולות אם יתגלו כאלה", ולנהל "מגעים בנוגע למהות ההסדרים הטכניים והמקצועיים הנדרשים כדי לחלק את המאגרים המשותפים". אולם ההסכם שנועד להסדיר פיתוח מאגרי גז הגולשים משטח של מדינה אחת לשטחה של המדינה האחרת טרם נחתם.
שנה לאחר חתימת ההסכם התגלה מאגר אפרודיטה על גבול המים הכלכליים של שתי המדינות. משרד האנרגיה מעריך שכמות הגז בחלקו הישראלי, מאגר ישי, נעה בין 7 ל־10 מיליארד מ"ק גז, ואילו כמות הגז במאגר אפרודיטה, הנמצא בבעלות קבוצת דלק, נובל אנרג'י ושֶׁל, מוערכת בכ־100 מיליארד מ"ק גז. על כל פנים, מאחר שמדובר, למעשה, במאגר אחד, הפקת הגז ממנו תלויה בהסכמות בין שתי המדינות. ומכיוון שלא נחתם הסכם ביניהן בנושא זה, ישראל מתעקשת שלא לוותר על חלקה מבחינת הגז (כלומר רק במסגרת הסכם תיקבע מהי כמות הגז הנמצאת בתחומי המים הכלכליים של ישראל) ועל חלקה בהכנסות ממאגר אפרודיטה. יתר על כן, היא מסרבת לאפשר לקפריסין לפתח את המאגר, מכיוון ששאיבת הגז ממנו תוביל גם לשאיבת גז ממאגר ישי, וגם כדי שלא ליצור תקדים שישפיע על גורלם של מאגרים שיתגלו בעתיד ויחצו את גבולות המים הכלכליים בין ישראל לשכנותיה.
עם זאת, לאחר שבע שנים של משא ומתן בין ישראל לקפריסין חלה בחודשים האחרונים התקדמות של ממש בנוגע לחתימה על הסכם שאמור להסדיר את פיתוח מאגר אפרודיטה. ואם בעלי שני המאגרים לא יגיעו להסכמה ביניהם, בחודשים הקרובים יפנו ישראל וקפריסין לבוררות בין־לאומית כדי להכריע במחלוקת בעניין חלוקת הגז הטבעי במאגר המשותף. הכרעה זו תהיה כפופה לאישורן של ממשלות ישראל וקפריסין.
הסיבה להתקדמות זו במשא ומתן היא שקפריסין נמצאת בשלבים אחרונים לפני חתימה על שורת הסכמים לייצוא גז טבעי מאפרודיטה. קפריסין החליטה לאפשר התקדמות בשיחות עם מצרים בנוגע ליצוא גז מאפרודיטה בלי להמתין עד עד שתחתום על הסכם עם ישראל בעניין הזכויות של בעלי מאגר ישי. כמו כן, כדי לאפשר התקדמות בשיחות ויתרה קפריסין על התנאי שהתנתה, שנוסף על ייצוא הגז מאפרודיטה יחובר המאגר בצינור לקפריסין.
כבר בפברואר 2018 חתמו קפריסין ומצרים על הסכם עקרונות בנוגע לבניית צינור שיעביר גז מאפרודיטה למצרים. נוסף על כך, בחודשים האחרונים היו דיווחים שחברת שֶׁל מנהלת משא ומתן עם קפריסין וישראל על רכישת גז מאפרודיטה ומלווייתן. אם יתחילו הקפריסאים במהלכי פיתוח וייצוא גז מאפרודיטה בלי שיהיה הסכם חתום בין שתי המדינות, יכולים בעלי מאגר ישי להפסיד הכנסות ממסים ומתמלוגים בשווי של מיליארדי שקלים.
גורם נוסף להתקדמות במשא ומתן הוא הרצון שלא לעכב את יישום מזכר ההבנות שנחתם ב־5 בדצמבר 2017 בין שרי האנרגיה של ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה על הקמת צינור הגז התת־ימי מישראל לאיטליה שיעבור דרך קפריסין ויוון.
צינור הגז התת־ימי הזה הוא חלק בלתי נפרד מהברית האסטרטגית הנבנית בין ישראל, קפריסין ויוון. בה בעת נבנית גם ברית אסטרטגית בין מצרים, יוון וקפריסין נגד התפשטות טורקיה למים הכלכליים של קפריסין. שתי הבריתות האלה מדירות את טורקיה. טורקיה עצמה טוענת שלרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין יש זכויות בכל מאגר גז המתגלה במים הכלכליים של קפריסין, לרבות מאגר אפרודיטה ומאגר קליפסו (הנמצא בקרבת הגבול הכלכלי של קפריסין עם מצרים). טענה זו נובעת מהתפיסה הטורקית שאינה מכירה בקפריסין ואינה רואה בה מדינה עצמאית. על ההשלכות האסטרטגיות של מאגרי הגז במזרח הים התיכון ועל הבריתות האזוריות נגד טורקיה אכתוב באחד המאמרים הבאים בסדרה.
גורלו של מאגר אפרודיטה מעיד שגם אם נקבע גבול המים הכלכליים בין שתי מדינות שכנות, כל עוד אין ביניהן הסכם בנוגע לחלוקה של מאגרי גז המשותפים לשתיהן ולפיתוחם, אף אחת מהן אינה יכולה ליהנות מפירותיו, אלא אם כן אחת המדינות נוקטת צעדים חד־צדדיים והאינטרס המדינתי מאלץ את המדינה השנייה להגיע להבנות מהר יותר.
במאמר הבא בסדרה אעסוק במקרה הבוחן של לבנון ובסכסוך שבינה לבין ישראל באשר לגבול המים הכלכליים ביניהן.
