ישראל וחמאס שרויות במצב של מלחמה ביניהן. חמאס מחוייב אידיאולוגית להכחדת המדינה הציונית, הוא אוסף בשיטתיות אמצעים שיאפשרו לו לממש את יעדיו, ומשתמש בהם מפעם לפעם כדי למרר את חייהם של תושבי הדרום ולאיים על כל היתר. מכיוון שכך, לישראל שמורה הזכות לפגוע במפקדו הצבאי של הארגון. הביקורת האוטומטית על ההתנקשות מצד השמאל הרדיקלי היא תמוהה, מכיוון שהשמאל הזה לא הציג עד כה חלופה למצב המלחמה בין ישראל לבין חמאס, המבטיחה את האינטרסים ששני הצדדים תופסים כחיוניים להם ומקובלת על מנהיגיהם. המבקרים גם לא הציגו רעיונות ליעד צנוע יותר – הפסקת הירי המתמשך על שטחה הריבוני של מדינת ישראל – שיהיו מקובלים הן על ישראל הן על חמאס. עמדתם של אלה המצדיקים את ההתנקשות אך מבקרים את מניעיה הפוליטיים – הסמיכוּת לבחירות בישראל – תמוהה עוד יותר. למעשה, הם מצטערים על כך שממשלת ימין, ולא ממשלת שמאל, היא זו שהתנקשה ברמטכ"ל חמאס וקטפה את הפירות האלקטורליים.
למרות זאת, ומתוך מבט על התמונה הרחבה, מותר להעלות שתי שאלות: על התבונה שבהתנקשות במנהיג חזק כג'עברי ועל האסטרטגיה הכוללת של מדינת ישראל בסכסוך עם הפלסטינים.
לישראל יש אויבים מסוכנים רבים שהיא יכולה להחשיב בני מוות. את רובם היא איננה הורגת גם כשהיא יכולה לעשות זאת. זאת משום שהיא מביאה בחשבון שיקולים שונים, ובראשם את התגובה הצפויה בעולם ובאזור ואת תגובת הארגונים עצמם. בקצרה, ישראל, בדרך כלל, איננה מחפשת להעיר מתים מרבצם (או לצרף אליהם אנשים נוספים) ללא סיבה מיידית, גם כש"מגיע" להם.
עליית האסלאם הפוליטי בעקבות ה"אביב הערבי" משנה באופן מהותי את תשתית היחסים בין ישראל למדינות ערב, ומוסיפה מרכיבים נוספים למערכת השיקולים של ישראל בעניין ההתנקשויות. ראשית, ישראל תצטרך להתרגל לעובדה שבמדינות הסובבות אותה תתבססנה אליטות שלטוניות חדשות החולקות עם חמאס את אותה תפיסת עולם, ומחזיקות ביכולות ומשאבים צבאיים חזקים בהרבה מחמאס. שנית, יישות מדינית חזקה ועוינת בגבול זה או אחר של ישראל מסוכנת פחות ממצב של אנרכיה מוחלטת בשטח שמעבר לגבול. בתמצית, ישראל מעדיפה את שלטון חמאס בעזה על פני האנרכיה הבדואית בסיני. משמעותו של שלטון היא כתובת ברורה השולטת על השטח שבריבונותה, גם אם היא אנטי-ציונית. עם כתובת אפשר לנהל שיג ושיח באמצעות מקלות וגזרים. עם אנרכיה אי אפשר.
לכן ניתן לתהות האם אסטרטגיית ההתנקשויות במנהיגים "רעים" לא שייכת לעידן הקודם. בעידן החדש, שבו המדינות השכנות מְחַשבות להיקרע מבפנים, על ישראל לשאוף לשלטון יציב בתוך הפרדיגמה האסלאמיסטית, שהיא מלכתחילה מאתגרת יותר עבורה. משמעות הדבר היא לאפשר את התבססותם של מנהיגים חזקים, גם אם "רעים", השולטים על שטחם ועל אוכלוסייתם ומושפעים מפיתויים או מלחצים חיצוניים. התנקשויות עלולות להקים על ישראל מנהיגים "רעים" יותר או "חלשים" יותר ולהפוך את אמצעי הלחץ שלה ללא יעילים. זאת משום שהיא תיאלץ להילחם ברסיסי ארגונים המתחרים ביניהם על קיצוניות ולא בצבא אחד, ריכוזי ונשלט, הפועל על פי הגיון ארגוני-מוסדי.
שאלה שניה היא האסטרטגיה הכוללת. ישראל פיתחה, מסיבות טובות, יכולות מלחמתיות מרשימות, שבאו לידי ביטוי גם בהתנקשות הזו. אולם דווקא על רקע זה יכולות השלום שלה נראות עלובות במיוחד. אפשר להעריך שלוּ היו מושקעים בחתירה לקיום משותף מעט מזעיר מהחשיבה ומהמשאבים המוקדשים למלחמה, מצבנו היה מבטיח יותר. דיאלוג עם האסלאם הפוליטי איננו מופרך, אף כי הוא אתגר מורכב במיוחד הדורש מחשבה, ידע רב, שיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי ושימוש נכון בגזרים ובמקלות (לא בהכרח צבאיים). אם ישראל לא תתמודד עם האתגר הזה היא תמצא את עצמה מכותרת על ידי מעגל שיגשים את נבואת הזעם: אפל ומאיים ורווי שנאה ומלחמה.
האביב הערבי קבר את תקוותיה של ישראל למנהיגים "טובים" שיעשו עמה שלום חם. בעתיד הנראה לעין, המרב שהיא יכולה לקוות לו הוא מנהיגים "רעים" שיעשו עמה מינימום מלחמה. מותר להתחיל להפעיל את תאי המוח, ולא רק את אמצעי הכוח, בהיערכות לעידן החדש. הגנה עצמית או לא, אם לא נשתול זרע ונטפח אותו עד שיגדל, נצטרך לירות לעד בסגן השריף ובסגני סגניו, ולספוג בחזרה את מכותיהם.
