תיאודור רוזוולט, שכמו ברק אובמה זכה בפרס נובל בעודו מכהן כנשיא ארצות הברית, טבע את האימרה: "דבר בשקט ושא מקל גדול". רבים משתלחים באובמה על כך שאיננו מסתובב עם "מקל גדול", בעוד אחרים כבר מספידים את מעמדה הבין-לאומי של ארצות הברית. אז בואו נכניס דברים לפרופורציות: לא צריך "מקל גדול" כדי לתמרן מול סוריה. צריך מקלות קטנים ויעילים, ואובמה משתמש בהם.
ראשית, כדאי להחזיר את מבקריו הקולניים של אובמה – נתניהו, ליברמן ושבתאי שביט, ראש המוסד לשעבר, ועִמם גם כמה גנרלים סורים מקרב המורדים – אל קרקע המציאות הלא-נעימה: ארצות הברית איננה מדינת פרוקסי של ישראל ואף לא יחידה של שכירי חרב העומדת לרשות הכוחות המורדים בסוריה. היא מעצמה מדממת שאיבדה בעשור האחרון אלפים מבניה ובנותיה במלחמות רחוקות מהבית, ובשל המלחמות הללו שקעה בחובות של מיליארדי דולרים. ככה לא מְתַחזקים אימפריה – ככה הורסים אותה, ואובמה מבין את זה. העובדה שאובמה לא עובר לדום כאשר כמה ציניקנים במזרח התיכון מבכים את שקיעת האימפריה האמריקאית לא הופכת אותו לחלש, אלא לקר ומחושב.
_.jpg "Photo: truthout.com")
השיח הציבורי בישראל על המזרח התיכון מושפע עמוקות מהפאניקה של נתניהו ומתדמית הבריון שליברמן מקפיד לשדר. שניהם יחד רואים שחורות, מאיימים שוב ושוב להתפרע ומנסים לגרור את ארצות הברית למלחמות באיראן וסוריה. בעיני רוב מנהיגי העולם, מדיניות "בעל הבית השתגע" של נתניהו וליברמן משדרת פאניקה וטירוף. חוסר האחריות של "המופרע של הכיתה" אינה מעוררת הערכה ואינה מאפשרת לבנות יחסי אמון. במילים אחרות, נתניהו וליברמן פוגעים באינטרסים של ישראל.
בניגוד לרושם שפוליטיקאים מבוהלים או ציניים מטפחים, מצבה של ישראל הולך ומשתפר בשנים האחרונות. סוריה, שהציבה איום קשה על ישראל בשל הנשק להשמדה המונית, מפוררת, צבאה התפצל ונלחם נגד עצמו ומשאביה מתדלדלים. היא כל כך עסוקה בהרס עצמי עד שפסקה להיות איום ישיר ומיידי על ישראל. יתר על כן, גם את חִזבאללה היא גררה אחריה, וכעת חזבאללה מתיש את עצמו בסוריה, מעורר התנגדות עמוקה בלבנון ומאבד לא רק חיילים אלא גם את תמיכתם של לא מעט מהשיעים. איראן נשחקת כלכלית, וניצחונו של רוחאני מעיד על הלך הרוחות בציבור הרחב, שישמח לראות את איראן משנה את מדיניותה. ייתכן מאוד שבתוך שנים אחדות יפורק – או יצומצם במידה רבה – הנשק להשמדה המונית העומד לרשות סוריה, חזבאללה ייחלש ואיראן תחפש דרכים שונות לבנות את מעמדה האזורי. במילים אחרות, הציר השיעי שאיים על ישראל נחלש וימשיך להיחלש. אז על מה הבהלה?
אובמה איננו אותו צמחוני שמאוכזבי האימפריה האמריקאית במזרח התיכון מציירים. הוא אמנם שומר על פרופיל נמוך אבל מרביץ בכל העולם ב"מקלות קטנים". בעוד המקטרגים עליו טוענים שהוא מהסס להמטיר טילי טומהוק על סוריה, הוא שינה את מדיניות הסיוע של ארצות הברית למורדים הסורים והחל להזרים סיוע לוגיסטי ונשק קל. אם ידבק במדיניות זו, יחסי הכוחות בסוריה ישתנו לטובת המורדים ומשטרו הרעוע בלאו הכי של אסד ילך וייחלש – וכל זאת ללא מעורבות צבאית אמריקאית ישירה. במקביל, ארצות הברית ממשיכה להתעמת בכוח עם הרבה מאוד מאויביה: כלי טיס בלתי מאוישים של הסי.אי.איי פועלים בפקיסטן ובתימן ועושים שמות באסלאמיסטים מיליטנטים, בן לאדן חוסל במבצע כירורגי, חיל האוויר האמריקאי היה מעורב במלחמת האזרחים נגד קדאפי, שירותי הביון האמריקאים היו מעורבים (ככל הנראה) בהתקפות סייבר נגד הגרעין האיראני (פרשת סטקסנט) וסנקציות כלכליות מכאיבות הוטלו על איראן.
בניגוד למטיפי המלחמה מהמזרח התיכון, אובמה מבין את מגבלות הכוח ואת העוצמה הטמונה בשימוש פרופורציונלי בכוח צבאי. למה לפתוח במלחמה כאשר התהליכים באזור משרתים את האינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה? למה להכניס חוסר יציבות למזרח התיכון חסר היציבות ממילא כאשר ניתן לפנות לתהליכים מדיניים שימסדו את חולשתן של סוריה ואיראן?
מנהיגי ישראל, מנגד, מדגימים אי-הבנה של מגבלות הכוח. מדוע הם לוחצים שארצות הברית תשלח חיילים אמריקאים להילחם במזרח התיכון כאשר ברור שמרבית הציבור האמריקאי מתנגד לכך? איזו תועלת תפיק ישראל אם תיתפש על ידי הציבור האמריקאי כמי שמנסה לסבך את ארצות הברית במלחמה לא לה?
