מאמר ראשון בסדרה
אמצעי התקשורת הישראלים מצטטים באופן יומיומי דיווחים פלסטיניים, וחלק מהקוראים בוודאי שמע על סוכנות הידיעות מען, או על תחנת הטלוויזיה אל-אקצא. עם זאת, מה יודע צרכן החדשות הממוצע בישראל על מען? היכן ממוקמים משרדיה? מי מנהל אותה ומה האג'נדה שלו? מהו הסיפור התקשורתי שמען מספרת, ואילו הנחות ותפיסות יסודיות מכוונים את פעילותה?
מאמר זה, והבאים אחריו בסדרה, מבוססים על ההנחה שהאתוסים המכוננים של כל חברה משתקפים בצורות שונות באמצעי התקשורת שלה. בעיניי יש חשיבות גדולה לזיהוי האתוסים והנראטיבים הללו, משום שהם מסייעים לנו לפרש את מעשיו ודבריו של הצד השני ולהבין את תפיסת המציאות שלו, בין שאנו מזדהים איתה ובין שאנו דוחים אותה.
בשני המאמרים הראשונים בסדרה אציג סקירה כללית וחלקית של הסביבה התקשורתית הפלסטינית, תוך התמקדות בשני מאפיינים עיקריים: התפלגותם של אמצעי התקשורת בהתאם לשיוכם הארגוני, ואופייה הסגור של סביבת התקשורת, המחייב את הקוראים והצופים להשלים פערי מידע באמצעי תקשורת זרים. במאמרים הבאים בסדרה אתמקד בנראטיבים הפלסטיניים ובמושגים שבאמצעותם הם מתֻווכים בתקשורת, ואדגים את יחסי הגומלין בין הנראטיבים השונים.
כאשר עלה חמאס לשלטון בבחירות של שנת 2006, וביתר שאת מאז השתלט על רצועת עזה בהפיכה אלימה ביוני 2007, נכנסה הסביבה התקשורתית הפלסטינית למערבולת. אתרי אינטרנט חדשותיים הופיעו ונעלמו חדשות לבקרים ועיתונים ותחנות טלוויזיה חדשים הוקמו. כלי התקשורת החדשים היו מזוהים כמעט תמיד עם ארגון פלסטיני מסוים. מטבע הדברים, רובם נוהלו על ידי חמאס או קיבלו השראה ממנו, אבל צצו גם אחרים, בשירות הג'יהאד האסלאמי וארגונים מיליטנטיים אחרים ברצועת עזה.
רובם ככולם חרתו על דגלם את מחויבותם לאמת ולכיסוי תקשורתי מקצועי, אך השיוך הארגוני שלהם ניכר כמעט תמיד מרוחב היריעה אותו הקצו לאישים ולנושאים שונים, ומהתמונות ומהקריקטורות שפירסמו. בנוסף, ובאופן טבעי, עברו כלי התקשורת הפלסטינים במקביל את מהפכת המדיה החברתית העולמית, ויוטיוב ופייסבוק הפכו לשחקנים חשובים בזירה התקשורתית הפלסטינית.
התקשורת בגדה וברצועת עזה מתאפיינת, אם כן, בשיוך מפלגתי ברור. אין תקשורת ממלכתית במובן המוכר לנו בישראל, אלא אתרים, עיתונים, ותחנות טלוויזיה ורדיו המשרתים מפלגה או ארגון פוליטי מסוים. קיימים גם כלי תקשורת עצמאיים באופן יחסי, אולם גם אלה מזוהים, בדרך כלל, עם האידאולוגיה של אחת התנועות. להלן דוגמאות של מספר כלי תקשורת פלסטיניים אופייניים.
אינטרנט
ופא (ראשי תיבות בערבית של "סוכנות הידיעות הפלסטינית") משמשת כביטאונה של הרשות הפלסטינית (להלן "הרשות") ומדווחת בעיקר על אירועים בשטחי הגדה, פגישות, נסיעות ומגעים דיפלומטיים של הנשיא עבאס ופקידי הרשות הבכירים. הדיווחים נמסרים לרוב באופן "יבש", ללא פרשנות או פרטים עסיסיים על האווירה במפגש.
דיווחיה של ופא בנויים במתכונת שבלונית, למשל: "כבוד הנשיא קיבל את פניו של פלוני ועדכן אותו על המאמצים לקדם את את תהליך השלום ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית". בתקופה האחרונה, עם זאת, לאחר הכרתה של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, משמיטים דיווחי ופא את המילה "המזרחית", ומתייחסים לירושלים כבירת פלסטין). מי שמעוניין לדעת מה בדיוק נאמר ומה תוצאות הפגישה ייאלץ לחפש את התשובות בתקשורת זרה, בעיקר בעיתונים הפאן-ערביים הפועלים בלונדון, ולפעמים גם בתקשורת הישראלית.
מען ("יחדיו" בערבית) היא סוכנות ידיעות עצמאית המדווחת על מגוון רחב של אירועים והתפתחויות, הן ברצועת עזה הן בשטחי הרשות. מען נהנית מעצמאות יחסית וממגוון מקורות, אבל בהיותה ממוקמת בגדה היא פחות נגישה למידע על הנעשה ברצועה.
אל-מרכז אל-פלסטיני לל-אעלאם (המרכז הפלסטיני למידע) הוא ביטאון רשמי של חמאס המדווח על הודעות לתקשורת ופגישות של אנשי התנועה. המרכז מציג באופן חד וברור את הקו של התנועה ומפרסם לעיתים ביקורת חריפה על מנהיגי הרשות. פלסטין אל-יום (פלסטין היום) הוא אתר של הג'יהאד האסלאמי המדווח על התפתחויות ברצועה בדגש על חדשות הג'יהאד האסלאמי וחמאס.
עיתונים
אל-קודס הוא העיתון הנקרא ביותר בגדה וברצועה. אל-קודס אינו ביטאון רשמי של הרשות, אבל תומך בה. הקו של מאמרי המערכת שלו מביעים תמיכה בתהליך השלום אך מאשימים את ישראל בכשלונו.
אל-חיאת אל-ג'דידה ("החיים החדשים") הוא המקבילה המודפסת של ופא, והוא ממחזר הרבה מדיווחיה. לעולם לא תופיע בו ביקורת של ממש על הנשיא מחמוד עבאס.
אל-איאם ("הימים" או "העתים") הוא עיתון עצמאי יחסית התומך ברשות ובתהליך השלום, אך כולל לפעמים מאמרי ביקורת על הרשות ועל הנשיא. פלסטין הוא עיתון רשמי של חמאס היוצא לאור ברצועת עזה.
טלויזיה ורדיו
גם תחנות הטלוויזיה והרדיו הפלסטיניות מתמיינות לפי שיוך מפלגתי. תחנת אל-אקצא של חמאס משדרת מהרצועה ומשקפת את עמדותיה הרשמיות של חמאס, תחנת אל-קודס המשדרת מבירות משמשת גם היא את חמאס, אבל פתוחה יותר לביקורת על התנועה ומספקת ראיונות עם אישים מהתנועות היריבות.
פלסטין היא התחנה הרשמית של הרשות בראמאללה, מקבילה לוופא מבחינת הקו הפוליטי. פלסטין אל-יום הוא תחנת טלוויזיה של הג'יהאד האסלאמי בעזה, וצות אל-קודס ("קול ירושלים") היא תחנת רדיו של הג'יהאד האסלאמי בעזה. צות אל-אקצא היא תחנת רדיו של חמאס בעזה, וצות פלסטין היא תחנת הרדיו הרשמית של הרשות.
במבט ראשון נראה שהזירה התקשורתית הפלסטינית היא מרובת מקורות, אך בדיקה מקרוב מעלה שלכל מפלגה וארגון אתרי אינטרנט, תחנות טלויזיה ורדיו ועיתונים המשויכים להם או מזדהים אתם. אותה ידיעה חדשותית תופיעה בוריאציות שונות בכל ערוציה של התנועה, ולעתים תועתק ככתבה וכלשונה מכלי תקשורת מפלגתי אחד למשנהו. סוכנות הידיעות מען, ובמידה מסוימת היומון אל-איאם, הם בין כלי התקשורת המעטים שאינם צבועים בשיוך מפלגתי ברור, אך הם נוטים לתמוך ברשות.
באופן טבעי, השיוך המפלגתי "צובע" את הדיווחים ואת המונחים המשמשים בהם. בנוסף, הוא תורם ליצירתה של סביבת תקשורת סגורה למדי. משמעות הדבר היא שקורא או צופה פלסטיני סקרן, המעוניין בפרטים ובהקשר הרחב של ידיעה מסוימת, יזדקק כמעט תמיד לדיווחי תקשורת זרה, בין שהיא מערבית, ערבית ופאן-ערבית, או אפילו ישראלית. ארחיב בנושא זה במאמר הבא בסדרה.
