היגיון חדש מעצב את הפוליטיקה הבינלאומית ומשפיע גם על פני הדברים במזרח התיכון: ההנחה כי האידיאלים והחזונות הגדולים אינם ניתנים למימוש, והטוב ביותר האפשרי הוא מזעור נזקים וצמצום חסרונות של מצב קיים, שיאפשרו יציבות פוליטית.
השאיפה למזער נזקים הכתה שורש במזרח התיכון בעקבות הטלטלה שאחזה באזור בחורף 2010. השבת היציבות הפוליטית הפכה למצפן שהדריך חלק ניכר מן השחקנים במערכת הזו, כסוג של אנטי-תזה לכוחות השינוי והמהפכה. גם עבור שחקנים בינלאומיים מסוימים, שמצאו את עצמם ספק משקיפים ספק מעורבים בטלטלה, הרצון להחזיר את שיווי המשקל למערכת האזורית הפך למטרה עליונה. זכויות האדם והאזרח בסוריה ובמקומות אחרים באזור נדחקו, שוב, לשוליים.
הנחת היסוד של תפיסת מזעור הנזקים היא חוסר יכולתן של מערכות פוליטיות להתמודד עם גורמי עומק חברתיים ופוליטיים המייצרים אי-יציבות כרונית. הסדרים מוגבלים, חלקיים וזמניים הם החלופה הריאלית לטיפולי שורש. הם אינם יוצרים אופק חדש אלא ממתנים את האגרסיות באופן שמאפשר לשחקנים המעורבים בסכסוך לצמצם את ממדיו ואת הנזקים שהוא עלול לחולל להם.
נראה כי אסטרטגיית מזעור הנזקים תגדיר גם את המערכת הישראלית-פלסטינית לשנים הקרובות. מנקודת מבט זו, ציר חדש נרקם באזור; הוא מחבר בין וושינגטון, ירושלים, רמאללה ועזה. זהו אינו ציר במובן הקלאסי של יחסי קרבה נורמטיביים בין השחקנים, אלא במובן של הבנה משותפת לכל השחקנים כי האסטרטגיה הנדרשת היא מזעור נזקיו ומקסום יתרונותיו של המצב הנתון, שאינו אידיאלי עבור אף אחד מהם.
ממשל טראמפ ממשיך בנתיב שהתווה ממשל אובמה, אם כי בניסוח בוטה יותר. שיח ה"עסקה" לקוח מעולם הדימויים הכלכלי, ומבוסס על מפגש אינטרסים נקודתי בין שני צדדים החולקים מטרה המנוסחת במונחים חד-ממדיים. טראמפ אינו נדרש כלל ל"שלום" וגם לא לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים", משום שאינו מוטרד מסוגיות ערכיות או מהזכרון ההיסטורי אלא מרצונותיהם של הצדדים בעת הנוכחית. ביקורו בישראל וברשות הפלסטינית בחצי השני של חודש זה מיועד לייצוב ראשוני של המערכת, ואולי לקשירתה למהלך אזורי בהשתתפות רשת של שחקנים פרגמטיים, הכוללת כמובן את סעודיה ומדינות ערביות נוספות במפרץ.
ברמאללה מבינים היטב את העניין. אבו מאזן לא יצא לוושינגטון כדי לגלות את "טראמפ האמתי", אלא מתוך הבנה כי מוטב לו להשתלב במשחק הקיים כדי להוציא מתוק מעז. זה למעלה מעשור נוקט עבאס אסטרטגיה של מזעור נזקים; שיתוף הפעולה ההדוק בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל מקנה למנהיג הפלסטיני שרידות פוליטית ובמקביל מבטיח לרשות שלטון וקיום עצמי, אם גם מוגבל מאוד, מבחינה כלכלית ופוליטית. שיתוף הפעולה המופגן של עבאס עם טראמפ משקף את הבנתו של הנשיא הפלסטיני כי לא זו בלבד שההיגיון נותר בעינו, אלא שהרשות הפלסטינית תוכל לייצר סדר יום שיחזק את שלטונה, את גישתה הפרגמטית לישראל ואולי את המשך דחיקת רגליה של חמאס.
מנקודת מבטה של ישראל, אסטרטגיית מזעור הסיכונים עולה בקנה אחד עם רתיעתה ממהלכים מדיניים מרחיקי לכת – בין אם מדובר בהסדר קבע או בסיפוח חלקים מהשטחים. מבחינתה, הקפאת המציאות בשטח בתוספת הסדרים מוגבלים מספקת יציבות יחסית, משמרת את שליטתה בגדה המערבית ומצמצמת סיכונים ביטחוניים. ה"מהלך האזורי" עשוי להקנות לישראל יתרונות מדיניים לא מבוטלים כל עוד יישאר בגדר צל חיוור ליוזמה הערבית הגנוזה.
הצלע הרביעית במשחק היא חמאס, שבעשור האחרון שולטת על עזה ומשם נאבקת ליישב את האידיאולוגיה האסלאמיסטית שלה עם מציאות של שלטון באזור עני ומאוכלס בצפיפות עצומה. מסמך המדיניות החדש של חמאס, שאינו מחליף את אמנתה אלא נוסף עליה ומבטא את תעודת הזהות הפוליטית העדכנית שלה, הוא ביטוי מובהק לעניין זה. חמאס מצהירה בו על הסכמתה לקחת חלק בהסדר מוגבל המבוסס על גבולות הקונצנזוס הפנים-פלסטיני של קווי 1967, תוך הותרת הסכסוך עם ישראל פתוח בהתאם לתפיסתה את המרחב כולו כאסלאמי. למעשה, חמאס משלימה עם מערכת היחסים הסימביוטית בין ישראל לבין הפלסטינים, הכוללת רכיבים של מאבק ושל השלמה בעת ובעונה אחת, לטובת שיפור מעמדה בעזה, בשטחים ובאזור כולו.
המציאות המדינית החדשה במזרח התיכון היא נטולת אוטופיות, אם כן, ומתאפיינת במידה גדושה של ריאליזם. זה מתורגם להנחת עבודה המשותפת לכלל השחקנים לגבי הצורך בהסדרים מוגבלים בהווה תוך נכונות לדחות את סיפוקי העתיד. השאיפות האוטופיות ל"שתי מדינות", "שלום", "ארץ שלמה" או "מדינה אסלאמית" עודן מדריכות את חזונותיהם של השחקנים השונים, אולם כולם מסכינים עם הסדרים מוגבלים וזמניים שיצמצמו סיכונים ונזקים אפשריים ויעצימו יתרונות ונכסים.
המשמעות היא שבאזור מתפתחת הזדמנות להשגת הסדרים מוגבלים, שעשויים אף לכלול את חמאס. הם לא ישנו מהיסוד את תנאי הפתיחה ואת החזון של השחקנים השונים, אך בנסיבות הקיימות אולי מוטב להסתפק בכך.
