"ערעור הומניטארי, כל אחד מכם יודע. מלחמה נוראה משתוללת בבית בסוריה. אבל אתה בטח יודע שיש מקום שנקרא אל-ע'וּטַה בפרברים של דמשק , שבו כמעט מיליון וחצי בני אדם בלמעלה מ-75 כפרים ובערים – כולל כפר בַּטְנַא משם אני מגיע – במצור על ידי כוחות סוריים, המגובים על ידי איראן, חיזבאללה ורוסיה.
לפחות שנה וחצי האוכלוסייה סובלת הפסקות חשמל, היעדר כמעט מוחלט של תקשורת, מחסור בדלק והחרמת מזון, מה שהופך את האזור הזה לאזור במצב הומניטארי רעוע, לאסון, ותוסיפו לכך את החורף המתקרב והמחסור בתרופות. בזמן האחרון המערכת הוסיפה הגבלות חדשות, הדורשות ממי שרוצים להימלט מאזור העימות תשלום של 25,000 לירות סוריות, המקבילה של 175 $ עבור כל מבוגר, וכמעט 100 $ עבור כל ילד; שלא לדבר על ההשפלה שהוטלה על אנשי אל-ע'וטה הסובלים מביקורות שרירותיות וגניבה כמעט שיטתית במחסומים של הצבא, או הוצאות להורג ועינויים.
אני יודע שאתה לא יכול להפסיק את המלחמה בסוריה, אבל אתה יכול לעצור את הרעב עכשיו. שאני ואתה יודעים את זה, בכוונה תחילה למות ברעב, מבשלים חתולי רחוב כדי לשרוד. מחובתנו להיות עם האנשים שלפניהם דממה וקיפאון כללי.
אתה ואני ועוד רבים אחרים יכולים לעזור ולעשות משהו. אנחנו רק ידידים, כל אחד מפוזר במקום כלשהו על פני כדור הארץ, אנחנו לא יוצרים לובי או שילוב, אבל אני חושב שאנחנו עדיין יכולים לתרום את תרומתנו ולהתערב בצורה אפקטיבית. הכוונה שלי עם הודעה זו היא כמובן לא רק לספר על המצב, אלא גם שתשלחו סיוע דרך האתר.
תודה לך על האהדה שלך. למידע מדויק יותר, אל תהסס לפנות אלי."
המייל הזה, באנגלית משובשת, נשלח לאחרונה על ידי אזרח סורי לאתר סיוע ישראלי.
בשבוע האחרון מתו מקור 20 תינוקות סורים שמשפחותיהם ברחו לצפון ירדן מאימת מלחמת האזרחים.
בשנת 1944 כתבה אנה זגרס את הספר "טרנזיט", המתאר, בשפה הגרמנית, את הווית היום יום של פליטים במרסיי הממתינים לאישורים הדרושים על מנת שיוכלו להפליג מצרפת. על העטיפה האחורית של הספר המתורגם, שיצא לאור השנה, כתוב שהוא "רואה לראשונה אור בעברית, ובמובנים מסוימים הוא אקטואלי כפי שהיה עת יצא לאור בגרמניה בשנת 1944".
למה הכוונה? אני לא לגמרי משוכנע שאני מבין. נתחיל בעלילה. אולי הסקירה של קווי היסוד של העלילה תסייע להבין את הקביעה כי הרלוונטיות של הספר לא פגה. לפנינו, אם כן, לא סקירה ספרותית אלא מבט על המציאות של חיינו אנו.
לפנינו מערך של מבוך ביורוקראטי. הפליט רשאי להישאר בעיר המעבר (מרסיי) רק אם ביכולתו להוכיח שבכוונתו לעזוב אותה, ואז יש לו מספר חודשים להסדיר את ענייניו. פליט המכריז כי הגיע לחוף מבטחים (בצרפת החופשית) יגורש מהעיר מיד.
הסדרת הניירת היא משימה מורכבת המזכירה משחק 'מונופול' או 'החבילה הגיעה'. רק בהבדל אחד: עבור הפליטים אין מדובר במשחק גרידא אלא בהימור על החיים עצמם.
הדילמות של הפליטים הן דילמות אוניברסליות של פליטות: לעזוב ללא כל המשפחה? ללא האישה? ללא הסבתא הנוטה למות ממילא? או להישאר כדבוקה גם אם המשמעות היא לפספס את ההזדמנות להימלט? יחידת היסוד של הפליטות היא המשפחה. לא לחינם הגיבור הוא שחקן עצמאי.
לרוע מזלו, דווקא ברגע ההימלטות, שבו עליו למקסם את תכונות הפרש הבודד, הוא 'לוקה' בפנטזיה של אהבה חסרת סיכוי להתממש. פנטזיה זו מזינה את המעברים בעלילה.
מול הכאוס של תחילת מלחמת העולם השנייה ניצבות סוכנויות לאומיות ובין-לאומיות רבות המתגייסות לסייע, ובדרכן שלהן מסבכות את המשחק הפוליטי: קונסוליות, ארגוני סיוע ומשטרה מקומית.
אנשים שונים מגיבים בצורות שונות לכאוס הזה. דווקא מי שנראים חסינים מפני פגיעתה הרעה של המציאות המתעתעת נשברים, בעוד נדכאים וחלכאים מוצאים מקום איכשהו. רגע ספק עצוב ספק קומי הוא רגע בו 'מישלן' (בן תערובת) נשבר מהסבך הביורוקראטי ומחליט לחזור לגרמניה. הוא מסביר לגיבור – גרמני נמלט ונרדף על רקע פוליטי – שלשמחתו הוא יכול לחזור; יש לו גטו לחזור אליו, בעוד לגולה הפוליטי אין כלל לאן לחזור.
איש חכם המתמחה באזורי אסון בעולם הסביר לי קביעה פשוטה, המתוארת בספר בבהירות גדולה, שלבושתי לא ניסחתי אותה לעצמי היטב: פליט הוא אתה או אני. אין מהלך קריירה המכין אדם לחיים של פליטות, ויד המקרה בלבד היא המפרידה בינינו לבין חיים כאלה. במובנים רבים, כך הסביר לי, חסר הבית, עצוב ככל שנכתוב זאת, בנה לעצמו קריירה של חסר בית; הוא יודע להסתדר איכשהו. פליט לא בנה לעצמו קריירה של פליט. הוא חדש בסיטואציה הזו, ורובם לא יודעים כיצד להתמודד עם המצב החדש הזה.
הטראגי בסיטואציה הזו הוא שאין קו ברור המפריד בין רעים לטובים וכל אחד צודק מנקודת מבטו. שלטונות מרסיי אינם יכולים להרשות לעצמם להפוך לעיר מקלט. הפליט אינו יכול להרשות לעצמו לצאת מעיר המקלט בפועל. פקידי המוסדות עוטים ארשת מקצועית וצינית אבל יש ביניהם נשמות טובות באמת. הפליטים מסכנים ויש ביניהם חלאות לא קטנות.
ובכן, מדוע הספר הרואה אור בעברית רלוונטי כיום באותה המידה? האם הכוונה לפליטים בדרום תל אביב? אני בספק.
מה כן?
נסו להחליף בדמיונכם את המרחב והזמן. במקום פליטים היורדים דרומה באירופה, מגרמניה לדרום צרפת, חִשבו על פליטים היורדים דרומה מסוריה לירדן. במקום מלחמת העולם השנייה חִשבו על שלוש השנים האחרונות. במקום מחנות ההסגר של הצרפתים חשבו על מחנה הפליטים א-זעתרי. במקום ארגוני הסיוע דאז חישבו על ארגוני הסיוע של היום, חִשבו על הקונסוליות השונות ועל ארבע המדינות המנהלות כיום את בית החולים במחנה א-זעתרי.
במקום הפליט הנשבר וחוזר לגטו חשבו על הפליטים הנשברים ממצבם הזמני בירדן וחוזרים לסוריה. במקום המשפחה הנקרעת מול הברירה להיפרד ולמלט רק חלק מבנותיה ובניה חשבו על שבעים אחוז הנשים והילדים המהווים את חלק הארי של אוכלוסיית הפליטים.
מעטים מהפליטים, כמו בספר, גוועים ברעב או מתים מתשישות ומחלות. רובם פשוט חיים בלימבו של עולמם הארעי של הפליטים. מעבירים את היום ורצים מדלפק אל דלפק. מסוכנות לסוכנות.
וזה עצוב. כי לא ברור מה הפתרון. עוד ארגון סיוע? עבור הפליט זהו עוד מתכון לאכזבה. עוד לחץ בין לאומי? שוב ראייה צינית ו"מציאותית" המתעלמת מהאנושיות של האדם הסובל. להתעלם? החברה הישראלית, ברובה, עושה זאת בהצלחה כבר שלוש שנים. לפשט הליכים ביורוקראטיים? בכנות, ומתוך היכרות עם הסביבה הזו, בחלק מההליכים הללו יש טעם רב, ובלעדיהם הכאוס רק יגבר.
מה עושים? מנתחים את המציאות בקור רוח ומבינים כי העיסוק בפליטות יהיה לעולם עיסוק בתוצאותיה של אלימות שמישהו אחר מחולל. במקרה של הספר, רק מלחמת חורמה, מלחמת עולם, שם קץ לשלטון הגרמני, וגם זה רק לאחר זמן רב. השיקום ארך שנים רבות. במקרה דנן, כיוון שאינני קורא למלחמת עולם, אני חושש שלפנינו עוד תקופה ארוכה של התמודדות לא כל כך אפקטיבית עם תוצאותיה של האלימות המתחוללת בסוריה.
האם העובדה שהאפקטיביות של העיסוק הזה היא נמוכה פוטרת אותנו ממנו? זו שאלה ערכית, ובעיני התשובה פשוטה: חס וחלילה.
