לאחרונה התפרסמו מסמכים חדשים על מעורבותה של ארצות הברית בטבח של כחצי מיליון איש באינדונזיה בין אוקטובר 1965 למרס 1966, במאסרם ועינויים של מאות אלפים רבים אחרים, ובהפיכה שהביאה להפלתו של הנשיא סוקארנו ועלייתו של הגנרל סוהארטו לשלטון.
תמיכתה של ארצות הברית (כמו גם בריטניה ואוסטרליה) בטבח, שהוצג כתגובה לניסיון הפיכה של המפלגה הקומוניסטית האינדונזית (PKI) ב-30 בספטמבר 1965, הייתה ידועה זה מכבר. בשבוע הראשון לטבח המליץ השגריר האמריקאי באינדונזיה שארצות הברית תבהיר בחשאי לאנשי מפתח בצבא את ״רצוננו לסייע היכן שאנו יכולים״. השגריר הגדיר כסיוע המיידי החשוב ביותר את הפצת ״סיפור אשמתה, בוגדנותה והברוטליות" של המפלגה הקומוניסטית (כלומר את התעמולה השקרית בעיקרה של הצבא האינדונזי), והצעותיו אושרו על ידי מחלקת המדינה.
כשבוע לאחר מכן הורה מזכיר המדינה דין ראסק לשגרירות להבהיר לצבא שארצות הברית תומכת בפעולותיו נגד המפלגה הקומוניסטית. ב-20 באוקטובר ציין השגריר כי הצבא ״עובד קשה בחיסול ה-PKI ואני […] רוחש כבוד גובר להחלטיות ולסדר שבו הוא מבצע את המשימה החיונית הזו״. בדצמבר המליץ השגריר לספק מימון למיליציות שסייעו לצבא בביצוע הטבח. תמיכתה של ארצות הברית נמשכה בסיוע צבאי חיוני, הכנת רשימות של אלפי מנהיגים קומוניסטים שנמסרו לצבא לחיסול ואישור חוזר ונשנה לצבא שארצות הברית תומכת בפעולותיו.
אולם המסמכים החדשים שפורסמו חושפים את הידע המפורט שהיה לארצות הברית על המתרחש בשטח. כך למשל, במסמך מה-24 בנובמבר 1965 ציינה השגרירות האמריקאית באינדונזיה כי ״אנו ממשיכים לקבל דיווחים שה PKI נטבחים […] באזורים רבים במזרח ג׳אווה.״ כשבוע לאחר מכן היא הדגישה את נחישותם של הגנרלים האינדונזים להמשיך את הקמפיין לדיכוי המפלגה הקומוניסטית, שהגיע בשלב זה ל״הוצאות להורג המוניות״.
ב-6 בדצמבר קיבלה השגרירות דיווח שבמסגדים באינדונזיה מורים המטיפים לקהילותיהם להרוג את כל אלו שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית, וארבעה ימים לאחר מכן דיווחה השגרירות שהמיליציות האזרחיות שסייעו לצבא בטבח נוקטות גם "חיסול חשבונות" אישי של רבים שאינם שייכים למפלגה הקומוניסטית. ב-21 בדצמבר העריכה השגרירות שכמאה אלף חברי המפלגה הקומוניסטית כבר נרצחו. הפירוט הזה מציג את התמיכה האמריקאית בטבח באור מזעזע אף יותר.
אחד הביטויים המעניינים לעמדתה של ארצות הברית היה מאמרי דעה בעיתונות. אולי המפורסם ביותר שבהם היה טור של העיתונאי ג׳ימס רסטון בניו יורק טיימס מיוני 1966, ״וושינגטון: קרן אור באסיה״, שנכתב לאחר פגישתו של רסטון עם בכירים בממשל. אל מול הכישלונות בוויאטנם, הסביר רסטון, ישנן התפתחויות מעוררות תקווה באסיה, ובראשן ״המעבר הפראי של אינדונזיה ממדיניות פרו-סינית תחת סוקארנו למדיניות אנטי קומוניסטית החלטית תחת הגנרל סוהארטו״.
ארצות הברית, הסביר רסטון, נזהרת לא לזקוף לזכותה את המתחולל במדינה השישית באוכלוסייתה בעולם ואחת העשירות שבהן, ״אך אין משמעות הדבר שלוושינגטון לא הייתה יד בשינוי זה״. ספק אם ההפיכה הצבאית הייתה מחזיקה מעמד לולא התמיכה הסודית האמריקאית, קבע המחבר. הניו יורק טיימס, אם כן, היה שותף פעיל בחגיגת הטבח באינדונזיה, מה שעשוי להסביר מדוע תאר העיתון, לאחר חשיפת המסמכים, את עמדתה של ארצות הברית כ״עמידה מנגד״ במקום שותפות פעילה בטבח.
סוהארטו שלט באינדונזיה עד סוף שנות התשעים. הטבח והחסינות ממנו נהנו מבצעיו היו גורם חשוב ביצירת תרבות טרור בקרב הצבא האינדונזי, וזו התבטאה בין השאר בחיסול כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור לאחר פלישת אינדונזיה אליה ב-1975 (גם היא בתמיכה מכריעה של ארצות הברית). רבים מאנשי המיליציות נותרו גיבורי תרבות באינדונזיה, וגנרלים לשעבר החוששים כיום מפני העמדה לדין על הטבח משתפים פעולה עם קבוצות אשר בהשראת האידיאולוגיה הקיצונית המיובאת מערב הסעודית מחוללות רדיקליזציה בדמוקרטיה המוסלמית הגדולה בעולם.
תמיכתה של ארצות הברית בטבח ובהפיכה הצבאית נבעה לא רק מחשש להצטרפותה של אינדונזיה לגוש הקומוניסטי. לא פחות חשוב מכך, ככל הנראה, היה סירובו של סוקארנו ל״ליברליזציה״ של כלכלת אינדונזיה בהתאם להמלצות קרן המטבע הבינלאומית. עלייתו של סוהארטו אפשרה את כניסתם המאסיבית של תאגידים מערביים לאינדונזיה וניצול משאביה בידיהם.
כמו במקומות רבים אחרים, השימוש ברטוריקה של המלחמה הקרה שימש לפחות באופן חלקי כיסוי לדאגתה של ארצות הברית שהתפתחות כלכלית עצמאית של אינדונזיה תיטיב עם אזרחיה במקום עם המערב. מעצבי המדיניות האמריקאית כמובן לא התנסחו כך, ואולי האמינו בכנות שניהול רציונלי של הכלכלה האינדונזית ופתיחתה למשקיעים זרים, בניגוד ל"לאומנות" הכלכלית של סוקארנו, תיטיב לא רק עם המערב.
במובן זה, סיפור תמיכתה של ארצות הברית בטבח באינדונזיה, ובמשטר הצבאי הברוטלי ששלט בה לאחר מכן, מצביע גם על הדפוס הרחב יותר של יחסיה של ארצות הברית עם מדינות במרחב הערבי-מוסלמי. דו״ח של המועצה לביטחון לאומי בינואר 1958 קבע, למשל, כי משאבי הנפט של המזרח התיכון חיוניים לארצות הברית, אלא שהבעיה היא ש״בעיני מרבית הערבים ארצות הברית נראית כמתנגדת להגשמת המטרות של הלאומיות הערבית. הם מאמינים שארצות הברית מבקשת להגן על האינטרס שלה בנפט במזרח התיכון על ידי תמיכה בסטטוס קוו והתנגדות לקידמה פוליטית וכלכלית״.
אכן, המשיכו כותבי הדו״ח, ״האינטרסים הכלכליים והתרבותיים שלנו באזור הביאו […] ליחסים קרובים של ארצות הברית עם אלמנטים בעולם הערבי שהאינטרס המרכזי שלהם הוא בשמירת היחסים עם המערב והסטטוס קוו במדינותיהם […] יחסים אלו תרמו לאמונה רחבה באזור שארצות הברית מעוניינת לשמור על העולם הערבי מפולג ומחויבת לעבוד עם אלמנטים ׳ריאקציונריים׳ למטרה זו.״
ביולי אותה שנה התלונן הנשיא אייזנהאואר בפני סגן הנשיא ניקסון שמאז 1945 ניסתה ארצות הברית להשיג גישה למשאבי הנפט החיוניים במזרח התיכון בדרכי שלום (הוא שכח כנראה את ההפיכה נגד מוסדק באיראן ב-1953), אלא שנאצר מבקש לשלוט במשאבים אלה וכך להשיג את הכוח להרוס את העולם המערבי. הבעיה, הוסיף אייזנהאואר, היא ש״ישנו קמפיין שנאה נגדנו, לא על ידי ממשלות אלא על ידי האזרחים עצמם. הם עומדים לצדו של נאצר״. דעת הקהל העולמית, השיב ניקסון, לא תסבול את הרעיון ש״מדינות המזרח התיכון הינן פיונים בתחרות המעצמות הגדולות על משאביהן״, ועל כן יש לנסח זאת במושגים של התערבות אמריקאית כנגד ״חתרנות״ של ״כוחות חיצוניים״.
ארצות הברית, כך נראה, לא הצליחה לשכנע ברטוריקה זו את תושביהן של מדינות ערביות ומוסלמיות. על תהייתו של הנשיא בוש לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר ״מדוע הם שונאים אותנו״ ענה הרוב המכריע של המוסלמים שהבעיה היא מדיניות החוץ של ארצות הברית. אינדונזיה היא דוגמא ברוטלית במיוחד לבעיה נמשכת זו.
