החיבור בין מפלגות הבית היהודי ליש עתיד מעורר תקוות רבות בקרב המעמד הבינוני בחברה הישראלית. שתי המפלגות מונהגות על ידי פוליטיקאים חדשים שזכו לאמון העם למרות חוסר ניסיונם המובהק. שתיהן לכאורה מעוניינות לקדם סדר יום אזרחי שאינו שבוי בידי החרדים ואינטרסים אישיים של ראש הממשלה. האג'נדה המיוחצנת שלהן עושה שימוש נרחב במה שמרתיח זה שנות דור את מרבית אזרחי המדינה; חוסר השוויון בנטל הכולל — אי-שירות צבאי, תקציבים מנופחים, קיפוח הסטודנטים ביחס לאברכי הישיבה, ומעל הכול הרפיסות מול אלו הטוענים כי הם הם עולם התורה ומשמרי היהדות האמיתית זה 3,500 שנים. לאמיתו של דבר החרדים משלבים הן עולם פרה-מודרני ופוסט-מודרני כאחד. הם מאמינים כי המודרנה יסודה בחטא אך נטועים היטב בהוויה של העידן הפוסט-מודרני, הקורא תגר על עצם קיומה של הלגיטימיות והריבונות של המוסדות המודרניים של המדינה הלאומית, בעיקר על שלטון החוק והשוויון האזרחי. את הדיכוטומיה הזו מנסים כעת יאיר לפיד ונפתלי בנט למוסס.
לכאורה זהו גם האינטרס של מפלגות ציוניות אחרות כמו הליכוד והעבודה. הרי גם הן מעוניינות בעליונותה של המדינה ומוסדותיה על קבוצות פלגניות, כמו החרדים. יש להן כיום הזדמנות נדירה לחבור לקואליציית על של 85 חברי כנסת (כולל מפלגות התנועה וקדימה) שיזכו לתמיכת פרלמנטרית, גם של ששת חברי מרצ, בכול הנוגע להחלת השוויון בנטל, לפירוק מה שמכונה בטעות "עולם התורה" למרכיביו האזרחיים ולשילוב האברכים בשירות הצבאי ובכלכלה. אחד מהרווחים הגלומים בקואליציה כזו הוא הסרת האיום הגדול ביותר על קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית.
אם כך מדוע זה לא קורה? האם נתניהו, יחימוביץ, גלאון, לבני ומופז אינם מעוניינים בכול אותם האידיאלים שמייצגים לפיד ובנט? מדוע הם אינם משמיעים את קולם ברמה בעד סדר היום ששני הטירונים הפוליטיים דורשים ליישם? התשובה לכך אינה מצויה רק במישור של היריבות הפוליטית האישית והמפלגתית. מבחינה אידיאולוגית מנהיגים אלו רוצים בכול מאודם לפרק את האיום החרדי. הם כמעט בטוחים כי גיוס לצבא ומניעת מימון תעשיית הישיבות תשבור את כוחם של אליטת הרבנים המשעבדת לצרכיה עשרות אלפי אברכים צעירים. אולם הם אולי מבינים כי אין באמת אפשרות להפיל את חומות ההתבדלות החרדית. הם מבינים כי לפיד ובנט רק יגביהו את החומות האלה בכך שיעצימו את תחושת הרדיפה של החרדים ואף יעצרו תהליכים שהחלו בגיוס אלפי חרדים ובשילובם במסגרות אקדמיות וכלכליות שונות. הם עלולים לחזק את הפלגים הקיצוניים בחברה החרדית מבלי שישיגו מאומה.
ככול הנראה "הפוליטיקאים הישנים" יותר דמוקרטיים באופיים מאלו החדשים. הם מבינים את האמת הדמוקרטית הבסיסית: אמנות הפשרה הפנימית המאפשרת לקבוצות השונות מרחב קיום פוליטי בתוך המסגרת כדי למנוע מהן לפעול נגדה. קרי, הדרת החרדים באמצעות סנקציות כלכליות ומשפטיות תובילם לבחור באופציה הפוסט-מודרנית של התנתקות גלויה ממוסדות המדינה ולהקמתם של כאלו שאינם יראים יותר מהמלכות או זקוקים לה. אין ספק כי לפיד ובנט צודקים באופן עקרוני ותמיכת רבים בעם נתונה להם. הספק הוא בהבנתם באמת את המציאות המורכבת שנקראת מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי והעם היהודי כאחד. לכן ברית החרם נגד החרדים, אותה הם מקדמים בכול מאודם, מסוכנת דווקא בגלל שהם צודקים.
