הגדרת הבחירות שהתקיימו במצרים בסוף החודש האחרון "תחרותיוֹת" תחטא למציאות. הנשיא המכהן עבד אל־פתאח א־סיסי התמודד מול מוסא מוסטפא , וניצח ברוב מוחץ של 97.11 אחוזים מהקולות הכשרים. אחוז ההצבעה המדווח היה 41 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה. אגב, א־סיסי אפילו "שיפר את התוצאה" לעומת הבחירות הקודמות (שנערכו ב־2014) – אז הוא התמודד מול חמדין סבאחי וזכה ב־96.91 אחוזים מהקולות. ב־2014 היו אחוזי ההצבעה גבוהים מעט יותר, ועמדו על 47.5 אחוזים.
אולם הניצחון ה"מרשים" שהשיג א־סיסי לא אמור לגרום לו לנוח על זרי הדפנה. בשלושת ימי הבחירות ניסו השלטונות בקהיר להעלות את אחוזי ההצבעה, מתוך הבנה שאחוזי הצבעה נמוכים יותר מאלה שהיו במערכות הבחירות הקודמות עלולים לערער את הלגיטימציה של שלטון הנשיא הנבחר.
אכן, כשהתבררו אחוזי ההצבעה הנמוכים התבררה מידת האדישות של הציבור המצרי, והיא עלולה לגרום לדאגה בבירת הנילוס. שאננות של הציבור, לצד חוסר לגיטימציה לשלטון, עלולים להוליד בבוא היום רצון "לשחרר לחצים", דבר ששלטונו של א־סיסי ניסה למנוע בכל מאודו בקדנציה הראשונה.
עם זאת, סביר להניח שסדרי העדיפויות שיאפיינו את הקדנציה השנייה של א־סיסי יהיו דומים לסדרי העדיפויות שאפיינו את הקדנציה הראשונה. כלומר, שאיפה בלתי מתפשרת ליציבות, כפי שהיא מתפרשת בקרב בסיסי הכוח הסובבים את הנשיא ובקרב מי שתמכו בו: מוסדות המדינה, ובהם הצבא ומוסד אל־אזהר, ראשי הכנסייה הקופטית, וחלק ניכר מהמגזר העסקי במדינה.
היציבות שא־סיסי ושאר המוקדים המובילים את המדינה בארבע השנים האחרונות מקדשים, הביאה בתקופה זו למיגור כל ביקורת שהוטחה בנשיא או במדינה, לעתים קרובות ביד חזקה ובזרוע נטויה. מגבלות על חופש הביטוי, אחד ההישגים הבולטים שאפיינו את מצרים של ינואר 2011, באו לידי ביטוי בנסיקה האדירה של מספר מעצרי העיתונאים בשנים האחרונות. כמו כן, בין מאי 2017 ליולי 2017 נסגרו כמאה אתרי אינטרנט מצריים שלא יישרו קו עם המסרים שהוכתבו מארמון הנשיאות. בה בעת רבו הדיווחים על עינויי עצירים פוליטיים, והפרלמנט האירופי, הנמנע בדרך כלל מלבקר את מצרים בשל אינטרסים של חלק ממדינות האיחוד, אף גינה את היד הקלה של השופטים במצרים בבואם להטיל עונשי מוות, לעתים אף עונשי מוות קולקטיביים.
גם ההגדרה של "מתנגדי המשטר" הורחבה מאוד בתקופת שלטונו הראשונה של א־סיסי. בין השאר הוטלו הגבלות רחבות על האומנויות, ובהן מחול, מוזיקה, קולנוע ותאטרון. אומנים שנחשדו בליברליות סבלו מפגיעה כלכלית עקב הגבלות על הופעותיהם, וכמה מהם אף נעצרו. לדוגמה, הזמרת הפופולרית שירין עבד אל־והאב נשפטה לשישה חודשי מאסר לאחר שסיפרה בשידור חי בדיחה על טפילי מעיים שנגרמים כתוצאה משתיית מים מהנילוס. על זמרת אחרת, שימאא אחמד, נגזרו שנתיים מאסר משום שקליפ שצילמה עורר סערה והאשמות מצד גורמים שמרנים על הסתה להוללות.
בצעדים אלו של השלטון – בהרחבת ההגדרה מי פוגע ביציבות ובחוסר המעצורים שהוא נוקט – טמון השינוי האדיר שהביא א־סיסי למצרים בתקופת שלטונו הראשונה. סביר להניח שמעצר כוכבניות פופ כמו שימאא אחמד ושירין עבד אל־והאב, הפונות למיינסטרים המצרי, לא היה מתרחש במצרים בתקופות קודמות. תקופת שלטונו של א־סיסי התאפיינה בתופעות נוספות שלא היו מביישות משטרים טוטליטריים באזור ומחוצה לו. למשל, יו"ר הוועדה לנושאי דת בפרלמנט המצרי שקל להעביר חוק האוסר על אתאיזם; המיעוטים במצרים – הקופטים, השיעים והבהאיים – סובלים מהפלייה ממוסדת בחסות המדינה, נשמעים נאומי שטנה בגנותם ומופעלת כלפיהם אלימות; וגם חברי הקהילה הלהט"בית במצרים חוזרים ונשנים.
החוקה המצרית, שאושרה בתקופתו של א־סיסי, מגבילה את תקופת הנשיאות לשתי קדנציות, ואם א־סיסי והממסד הצבאי המצרי יחפצו בתקופת כהונה נוספת, משמעות הדבר שינוי של החוקה ומשאל עם. אולם, לא ברור כלל שאפשרות כזאת תהיה נוחה בעבורם, וסביר להניח שבתקופת הכהונה הקרובה נוכל לראות את א־סיסי מתחיל לטפח מחליף. בהקשר זה יוזכר כי לקראת הבחירות האחרונות כבר הופרח לאוויר בלון ניסוי בדמות עמוד הפייסבוק "ג'מאל מובארכ – נשיא מצרים 2018", וייתכן שבתקופה הקרובה נזכה לראות עוד כמה מהאישים שהודחו מהזירה הפוליטית בשנים האחרונות שבים ומנסים ליצור בסיסי כוח חלופיים.
בשורה התחתונה, שיעור ההשתתפות בבחירות ואופי ההצבעה משקף את אדישותו של הציבור המצרי ממראית העין של ההליך הדמוקרטי במדינה. לראייה, קרוב למיליון פתקי הצבעה נפסלו משום ששמו של אגדת הכדורגל המצרי, מוחמד סאלח, נכתב עליהם. צעדיו של השלטון בקהיר לשמירת היציבות ולמניעת נגישותם של האחים המוסלמים וכל גורם אחר למוקדי הכוח במדינה, גם במחיר של פגיעה בחברה האזרחית שהרימה את ראשה אך לפני שנים מעטות, עלולים להתגלות במוקדם או במאוחר כחרב פיפיות.
בהקשר זה מתאים לצטט מספרו האחרון של הסופר המצרי עלאא אל־אסוואני, מועדון המכוניות של מצרים (בתרגומה המצוין של ברוריה הורוביץ, הוצאת טובי, 2018), המתאר את הבחירה במשטר מדכא על פני מאבק לזכויות וחופש ביטוי: "הם נהנו מהגנה ומתחושת ביטחון. [אמנם] היו חוקים שקיפחו אותם, אך הם העדיפו אותם על פני הפקרות וחוסר ודאות. הם חיו חיים יציבים ומוכרים עד שלפתע… התקוממו והרימו ראש. מה הם השיגו מכך?" (עמ' 442).