המציאות המזרח-תיכונית כהרגלה מורכבת מכמה שכבות של אינטרסים, חלקן חופפות וחלקן שונות זו מזו. בשכבה הגלויה מצויה הסולידריות בין ארגוני הטרור השונים בעזה, אשר באה לידי ביטוי אך ורק בנושא אחד – המאבק הטוטאלי נגד ישראל וכל מה שהיא מייצגת. סולידריות זו אינה מאפשרת ביקורת על ירי הטילים אשר משליכים את עזה ואת תושביה שוב ושוב למרחץ דמים, נזקים כבדים ברכוש, שיבוש מהלך החיים התקין (בגירסה העזתית) וכדומה. מכל בחינה של עלות-תועלת העזתים יוצאים ניזוקים.
בשכבה השניה, הגלויה למחצה, מתקיים מאבק מתמיד בין הארגונים השונים על דעת הקהל העזתית. על פי הנחת המוצא, ככל שארגון משלם מחיר יותר כבד על עימותיו עם צה"ל כך עולה יוקרתו בזירה העזתית. יוקרה כזו מתורגמת לשדרוג מעמדו בפוליטיקה הפנימית וביכולתו להתעצם באמצעות גיוס כוח אדם ומשאבים. התבלטות הג’יהאד האסלאמי בסבב העימות הנוכחי, הפגנת יכולתו הצבאית ומוכנותו לספוג אבדות מאפילה במידה רבה על מעמד החמאס אשר עד כה נמנע מירי נגד ישראל.
בשכבה השלישית, היותר סמויה, מצויה ישראל, שתגובתה המותנית לירי הטילים ידועה היטב לכלל הארגונים בעזה. בעת האחרונה מתרחשת התקרבות הדרגתית בין חמאס לרשות הפלסטינית בתיווך מצרי-סעודי-ירדני, שמחירה הוא הכפפת האינטרסים של חמאס לאלה של המתווכים בתמורה לסיוע פוליטי וכלכלי. למתווכים יש אינטרס ברור לשמר את השקט בעזה כדי להתפנות לנושאים בוערים יותר כמו סוריה, המלחמה הקרה מול איראן וכמובן חוסר היציבות הפוליטית הפנימית בירדן ובמצרים. לג’יהאד האסלאמי אין כל אינטרס בהעצמת ההשפעה של המתווכים ו/או בהתמתנות של חמאס בכל מה שקשור למוקאוומה (ההתנגדות) לישראל. מכאן שגרירת ישראל למתקפה, כרגע מוגבלת אך "בשאיפה" כוללת, משרתת את המתנגדים למאמצי הפיוס הפנים-פלסטיניים.
בשכבה הרביעית, הסמויה מעיני הרוב, מצויה איראן. ועידת הפסגה הכה מתוקשרת בין אובמה לנתניהו מדאיגה יותר את המשטר האיאתולות מאשר החרפת הסנקציות הכלכליות, משום שהיא מקדמת התקפה על מתקני הגרעין שלה, אולי בפעולה אמריקאית-ישראלית משולבת. חיסולו של זוהייר אל-קייסי העניק לאיראן הזדמנות פז להבהיר לציבור הישראלי כי מחירה של התקפה כזו עלול להיות הפקה משותפת לאיראן, לג'יהאד הפלסטיני ולחיזבאללה. די להזכיר כי עוצמתו של טיל שיהאב אחד שווה לזו של כארבעים טילי גראד. רווחי המשנה של איראן הם הענשת החמאס על "בגידתו" בברית שלו עמה, הבכת הציר הערבי האנטי-איראני באמצעות הצגתו ככלי ריק מול ה"תוקפנות" הישראלית, ואולי גם צעד נוסף בהכשרת הג’יהאד האסאלמי ובני בריתו כיורשים פוטנציאליים לשלטון חמאס ברצועה.
הגורמים הישראלים הבכירים המאשימים את איראן בהסלמה הנוכחית צודקים רק באופן חלקי: הבצל העזתי ימשיך להגיר דמעות מעיני אזרחי ישראל עוד זמן רב.
