צילום: רויטרס
לפיד חותם על ההסכם במשרדו בירושלים, אוקטובר 2022

ההסכם הימי עם לבנון: יותר בשיר ג'מייל מאשר הסכמי אברהם

מנקודת מבטו של מי שמעוניין במניעת הידרדרות למלחמה בין ישראל וחזבאללה – ההסכם הימי עם לבנון הוא הישג. עם זאת, הוא לא באמת מהווה פתח לנורמליזציה עם ישראל, שהיא טאבו מוחלט בלבנון, והמחשבה שהוא אמנם כזה מסגירה דפוס ישראלי מוּכּר

ההסכם שהושג בין ישראל ללבנון, הסכם שקבע את הגבול הימי בין שתי המדינות, הוא הישג לכל המעוניין למנוע הידרדרות למלחמה נוספת בין ישראל וחזבאללה. ההסכם, משום שהוא מקובל על חזבאללה, מפחית את הסיכוי להסלמה לא־מכוונת בין שני הצדדים. בלעדיו, ייתכן כי חזבאללה היה מנסה להפגין את נאמנותו להתנגדות אלימה לישראל באמצעות מתקפה על האסדות במים הטריטוריאליים של ישראל, מתקפה שעלולה הייתה לגבות קורבנות בנפש ותגובה נגדית מצד ישראל. עם זאת, טענות פרשנים וכתבים כי הסכם זה יכול להוות פתח לנורמליזציה עתידית מבוססות על הבנה שגויה של המערכת הפוליטית ושל דעת הקהל בלבנון. זו אינה הפעם הראשונה שבישראל מצפים לשווא לשלום עם לבנון.

הטאבו בלבנון בנוגע לנורמליזציה עם ישראל חוצה מגזרים. טאבו זה נובע לא רק מעמדת חזבאללה, הכוח הפוליטי והצבאי החזק ביותר בלבנון, בנוגע לישראל. למעשה, מאבק חזבאללה בכיבוש הישראלי של דרום לבנון, מאבק שהביא לנסיגת צה"ל בשנת 2000, הוא שהעניק את הלגיטימציה לחזבאללה בקרב חלקים נרחבים בציבור הלבנוני. מאז, לגיטימציה זו נפגעה קשות גם עקב האלימות שנקט חזבאללה נגד אזרחים לבנונים (ב־2008 נגד מתנגדיו הפוליטיים וב־2019 נגד מפגינים לא־חמושים) וגם עקב השתתפותו במלחמה בסוריה לצד משטר אסד, עובדה הנתפסת בעיני רבים כסטייה ממאבקו הצודק של הארגון נגד ישראל ולמען זכויות הפלסטינים. גם מבקריו החריפים ביותר של חזבאללה בלבנון מבהירים כי אינם מעוניינים בנורמליזציה עם ישראל. הם תוקפים את חזבאללה על כך שאישר את הסכם הגבול הימי, שלדעתם משרת בעיקר את האינטרסים של ישראל ומוותר על תביעת לבנון לקבוע את הגבול הימי דרומית יותר, כך שיכלול את מאגר "כריש" (על "קו 29"). 

אזכור ההסכם עם לבנון בנשימה אחת עם "הסכמי אברהם" מתעלם מאופי המערכת הפוליטית בלבנון. כל השלטונות הערביים שנרמלו את היחסים עם ישראל עד כה הם משטרים מלוכניים או משטרים צבאיים (דוגמת מצרים הנוכחית וסודן). משטרים אלו יכולים להתעלם מדעת הקהל, ולקבל החלטות לא־פופולאריות בנוגע למדיניות חוץ. מעבר לפלורליזם המאפיין את לבנון ולאי-ההסכמה בין הכוחות השונים בנוגע לעתידה של המדינה, לבנון כיום היא מדינה כושלת (failed state) בכל המובנים. אין למדינה שליטה בלעדית על אמצעי הפעלת הכוח (לאור קיומן של מיליציות, הגדולה בהן של חזבאללה); המדינה אינה מספקת שירותים בסיסיים לאוכלוסייתה; עובדי מדינה אינם מגיעים למשרדים לעיתים קרובות בשל עלויות הנסיעה; בשלוש השנים האחרונות איבדה הלירה הלבנונית מעל 90% מערכה, וכיום חיים רוב הלבנונים מתחת לקו העוני. מאז בחירות מאי 2021, הכוחות הפוליטיים במדינה לא הצליחו להרכיב ממשלה, או להסכים על זהותו של הנשיא הבא לאחר שתסתיים תקופת כהונתו של הנשיא הנוכחי מישל עון בסוף חודש זה.

מאז הניסיון הכושל לכרות הסכם שלום עם בשיר ג'מייל והפלנגות, השפעתם של הגורמים התומכים בנורמליזציה עם ישראל רק פחתה

המשבר הנוכחי בלבנון הוא תוצר של מערכת פוליטית משוסעת, מושחתת וחסרת כיוון. מאז סיום הכיבוש הסורי בלבנון ב־2005, הורכבו רבות מהממשלות לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן ושיתוק פוליטי, וזאת בשל חוסר יכולתן להגיע מאז ניסיון כושל זה, השפעתם של הגורמים התומכים בנורמליזציה עם ישראל רק פחתהלהסכמה על חלוקת התקציבים והמשרות. חוסר תפקודה של המדינה הלבנונית, של מוסדותיה ושל הפרלמנט שלה מתאפיין גם בהעדר מדיניות חוץ ברורה. כלומר, המערכת הפוליטית בלבנון כיום אינה מסוגלת להגיע להסכמה בנוגע לכל נושא רגיש. ישנו הבדל משמעותי בין שרטוט גבול ימי – הסכם המסייע לאליטה הלבנונית להשלות את הציבור כי רווחי הגז יצילו את המדינה מהמשבר העמוק – לבין הסכם שלום עם ישראל.

האשליה בנוגע לשלום עם לבנון אינה חדשה לישראל. בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, בן־גוריון ואחרים בצמרת השלטון הישראלי האמינו כי לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה, אחרי ירדן, לחתום על הסכם שלום עם ישראל. הנחה זו התבססה על תפיסה שגויה בנוגע למאזן הכוחות הפוליטי ולמאזן הדמוגרפי בלבנון, שנתפסה כמדינה נוצרית. בפועל, היחסים עם המארונים בלבנון הפכו למשמעותיים רק לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) ובעקבות הצורך האקוטי של המיליציות הנוצריות בסיוע צבאי מישראל. גם בשלב זה, בעת ששורה של מיליציות נוצריות זכו לתמיכה ישראלית (הפלנגות ,אתנזים ,הנמרים ושומרי הארזים), מנהיגי מיליציות אלו, למעט אטיין סאקר, שעמד בראש המיליציה הקטנטנה שומרי הארזים, הסתירו את קשריהם עם ישראל. צד"ל בראשות סעד חדאד, ששיתף פעולה עם ישראל בגלוי מאז 1978, הואשם בבגידה בלבנון, ומפקד הפלנגות בשיר ג'מייל סירב להעניק לו סיוע צבאי או אפילו להיפגש איתו.

הניסיון של ישראל לכפות הסכם שלום על בשיר ג'מייל, שנבחר לנשיאות לבנון ב־23 באוגוסט 1982 בסיוע צבאי ישראלי, נחל כישלון. בשיר הבהיר שוב ושוב לשרון ולבגין ישירות כי הסכם כזה ייאלץ את ישראל להישאר בביירות לאורך תקופת כהונתו ולהגן על שלטונו משום שהוא ייאבד לגיטימיות בעולם הערבי ובקרב אזרחי לבנון אם יחתום על הסכם זה. לאחר ההתנקשות בבשיר ב־14 בספטמבר 1982 על ידי סוריה והחלפתו באחיו אמין ג'מייל, הצליחה ישראל לכפות על אמין הסכם ביטחוני מוגבל, שנחתם ב־17 במאי 1983. הסכם זה לא כלל נורמליזציה של היחסים בין המדינות; הוא מעולם לא נחתם בידי הנשיא, וב־1984 הכריזה לבנון על נסיגה ממנו.

מאז ניסיון כושל זה, השפעתם של הגורמים התומכים בנורמליזציה עם ישראל רק פחתה. מנהיגי מפלגת הפלנגות (כתא'אב) והכוחות הלבנוניים, שבשנות מלחמת האזרחים נאלצו לפנות לישראל בבקשת סיוע, מתנגדים כיום לנורמליזציה. שיחותיי עם תומכי מפלגות אלו מעידות על כך שרבים מהם תומכים בנורמליזציה ואף בהסכם שלום עם ישראל, אך הם מודעים לכך שהצהרה על כך תזיק לפופולאריות של המפלגות. את הניסיון להרחיק את עצמם מהמוניטין של שיתוף פעולה עם ישראל ניתן לראות בפולחן האישיות של בשיר ג'מייל. בקרב הנוצרים בלבנון, ג'מייל הצעיר נתפס עד היום כמנהיג אמיץ וכסמל לאחיזה באדמה ההיסטורית של המארונים. גרפיטי עם דמותו או הכיתוב "בשיר חי בתוכנו" מעטר את האזורים הנוצריים בלבנון, קעקועים על גופם ואף תמונות פרופיל ברשתות חברתיות של צעירים נוצרים. שיתוף הפעולה הנלהב (אך הזהיר) של בשיר עם ישראל אינו מוזכר, ותמונותיו הרבות עם בכירים ישראלים אינן מופיעות ברוב הספרים שפרסמו נוצרים על מלחמת האזרחים הלבנונית או על בשיר ג'מייל. תומכי הימין הנוצרי כיום טוענים כי שיתוף הפעולה עם ישראל היה מוגבל, כי בשיר ניצל את ישראל כדי לטהר את לבנון מאש"ף אך לא שיתף איתה פעולה (כפי שעשה צד"ל), וכי המיליציות הנוצריות רכשו אמל"ח מישראל, אם כי בפועל סופק חלק ניכר מהסיוע בחינם. 

בשנים האחרונות אכן התרחש שינוי משמעותי בתפיסה של לבנונים לגבי המרחב סביבם, אך לא בנוגע  לישראל. השינוי המשמעותי שהתחולל במזרח התיכון כולו הוא פגיעה קשה בדימויו של "ציר ההתנגדות" – איראן ובני בריתה. מעורבות המיליציות הנתמכות על ידי איראן בהרג מפגינים לא־אלימים בעיראק ובלבנון שניסו להביא להפלתן של מערכות השלטון המושחתות במדינות אלו, התנקשויות פוליטיות והלחימה של מיליציות אלו לצידו של משטר אסד הרצחני, ערערו את מעמדן של איראן, של סוריה ושל המיליציות השיעיות בעיראק ובלבנון. עם זאת, רק בקרב משטרים לא־דמוקרטיים במזרח התיכון הביא החשש מאיראן להרחבת שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני עם ישראל, שהתרחב לעיתים להסכמי נורמליזציה. בקרב עמי האזור, שנאת המן לא הביאה לאהבת מרדכי.


אליזבט צורקוב היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית ודוקטורנטית באוניברסיטת פרינסטון

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה