אני פעילה למען זכויות אדם, ומשך שנים רבות ניהלתי פרויקטים שעסקו באקטיביזם פוליטי. הזיכרון והנרטיב הפלסטיני העסיקו אותי רבות. בתחילת דרכי כתבתי רבות על הזהות הקורבנית שהנרטיב הפלסטיני מייצר בקרב פלסטינים ופלסטיניות צעירות מהדור השלישי והרביעי לנכבה, ועל השפעתו על ההנעה לפעולה פוליטית והתנגדות לדיכוי ולאי שוויון.
אני בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני ביישב סכסוכים מאוניברסיטת ברדפורד באנגליה. התזה שלי עסקה בחינוך דו-לאומי ותהליכי בניית שלום ברמת הקהילה, ומקרי הבוחן היו שלושת בתי הספר הדו-לשוניים בארץ הפועלים בהקשר של הסכסוך המתמשך ומערכת החינוך הישראלית הציונית, ומשעתקים את יחסי הכוח הקיימים לבתי הספר הדו-לשוניים.
בשנה האחרונה ניהלתי את פרויקט "מחסינות למתן דין וחשבון" מטעם קואלייציית נשים לשלום בתל אביב. במסגרת הפרויקט אספתי עדויות של נשים פלסטיניות מסוסיא ובקעת הירדן, שתיארו את חייהן תחת הכיבוש וחשפו שיח ופרקטיקות פמיניסטיות ומגדריות ביחס לכיבוש, שלרוב נזנחות בגין ההתמקדות של ארגוני זכויות אדם בהיבטים הלאומיים והפוליטיים של הכיבוש.
העיסוק המחקרי והציבורי בהיבטים המגדריים של הכיבוש הוא דל לא רק משום שהתקשורת הפלסטינית, הערבית והבין-לאומית אינה מעוניינת בכך, אלא משום שנשים פלסטיניות אינן חושפות את השלכותיו הישירות של הכיבוש על חיי היומיום שלהן, מעמדן, מקומן ותפקידן בחברה, ובמיוחד בתהליכי קבלת ההחלטות בזירה הפוליטית. נשים פלסטיניות רבות שפגשתי חוששות כי חשיפה כזו תהיה מעשה בגידה אשר יערער את העמידה הפלסטינית נגד הכיבוש הישראלי. רבות מהן משתפות פעולה עם השיח הפטריארכלי הגברי המציע לסיים את הכיבוש ורק לאחר מכן לפנות לתיקון פנימי בחברה הפלסטינית. כך, למעשה, נמשך הדיכוי הכפול של נשים פלסטיניות – על ידי הכיבוש ובבית פנימה – לזמן בלתי מוגבל, ונמנעת צמיחתו של שיח פמיניסטי אלטרנטיבי בחברה הפלסטינית.
כתיבתי במסגרת הפורום לחשיבה אזורית תתמקד בנשים ומגדר בחברה הפלסטינית והערבית. הכתיבה והספרות הנשית הענפה בערבית מתארת לרוב את הדיכוי, האלימות וחוסר הצדק, אך לרוב אינה מציעה פתרונות, אלטרנטיבות וכלים פמיניסטיים לשינוי המציאות הקשה. אנסה ככל יכולתי לזרוע אור על המציאות החברתית והפוליטית מנקודת מבט פמיניסטית ומגדרית ולחשוף דינמיקות, מבנים ותהליכים המשמרים את הדיכוי המגדרי, אך לצד זאת גם להציע כלים פמיניסטיים פרגמטיים לשינוי המציאות. הגיעה השעה לעבור מתיאור ודקלום של שיח פוליטי-חברתי גברי ברובו להנכחה של שיח פמיניסטי פרקטי, הנשען על מקרי בוחן מוצלחים מרחבי העולם כולו ומבקש להציע חלופות בנות מימוש. ההיסטוריה הפמיניסטית העולמית של עשרות השנים האחרונות מוכיחה כי כל מבנה מדכא הוא מבנה חדיר ושביר.
נושא נוסף שבו אבקש להתעמק הוא השיח הדתי, בעיקר האסלאמי, והדינמיקות ומנגנוני הדיכוי שהוא מייצר בעידן ה"אביב הערבי" במזרח התיכון. בין היתר אשאל מהו התפקיד שממלאות הנשים בהקשר זה ומהם הכלים האפקטיביים שהן יכולות לנצל במטרה לשנות את המפה הפוליטית-חברתית. אחת השאלות הקשות בהקשר זה היא האם שיתוף פעולה ודיאלוג עם השיח והפרשנות ההלכתית והדתית, הדכאניים מיסודם, הם הדרך היחידה לשינוי ולצדק לנשים. אני סבורה כי העידן הנוכחי מחייב מיפוי, זיהוי וחשיפה של המגמות האלימות והמדירות שהשיח הדתי הדומיננטי מייצר כלפי נשים במרחב הערבי והמוסלמי.